בשנות ה-90 כמעט ולא היו יריבים לספרים של TSR. היו עוד כמה מתמודדים שניסו למנף את משחקי התפקידים שלהם, אבל כמעט ולא היו יריבים ראויים ובגלל זה, אנחנו זוכרים היום את הספרים האלו. אבל הייתה חברה נוספת שנתנה פייט: White Wolf. החברה הזאת יצרה את משחק עולם האפלה, שבו הגיבורים שלו היו ערפדים בחיי היום-יום של ארה"ב, כולל שבטים מגוונים והרבה מאוד לור מגניב. הם חיו במה שנקרא נשף המסכות. החיים של הנסתר החבויים מאחורי העולם האמיתי, תחשבו כמו הארי פוטר רק עם הרבה יותר דם. משחק התפקידים היה כל-כך טוב, שאפילו עשו ממנו סדרת טלוויזיה נשכחת בשנות ה-90, שלטעמי הייתה טובה מאוד, אבל ממש קצרה. הכוכב שלה, מרק פרנקל היה עתיד להיות כוכב ענק, אבל נהרג זמן קצר לאחר תום הסדרה בתאונת דרכים בגיל 34. אכן, מורבידי. אבל אנחנו נתעסק הרבה בסדרות טלוויזיה היום.
אנחנו מגיעים בספר הזה אל ממלכת רישמולו, שהיא ממלכת אנשי העכברושים, תחשבו כמו אנשי זאב, אבל מכרסמים ענקיים. ממלכת רישמולו נשלטת על-ידי משפחת רנייה האצילה, שהוא שבט של אנשי עכברושים שנהנים מהחיים ועושים טרור לאנשים שמתגוררים באותה ממלכה מתפוררת. החיים בין אנשי העכברוש לבין בני האנוש הרגילים מתנהלים במתכונת של נשף המסכות. בני האצולה עורכים נשפים ושוחטים אנשים להנאתם והאנושות נאלצת להעמיד פנים שמדובר בסך הכול במשפחה דקדנטית ולא בגזע אפל של ליקנטרופים. לתוך הקלחת הזאת נכנסים אורק ודימיטרי נויקין, שמגיעים מאחת הממלכות השכנות כדי לחקור את הבתים הישנים שנמצאים שם כדי למצוא ספרי כישוף. אורק הוא מלומד שעוסק בכשפים ואילו דימיטרי נאלץ לברוח משליטת הממלכה שמעוניינת במותו. דימיטרי מתחבר במהרה לחבורת אנשי עכברושים צעירים שלוקחים אותו לבילויים, מבלי שיבין מי הם באמת, בעוד שאורק מבין מהר מאוד עם מי הוא הסתבך ומקבל את רשות השליטה לחקור את המקום. מהסתרים, מספר אנשי עכברוש מבינים שהגעתם של המלומד ושל אחיו הם הזמן המושלם לעשות מהפכה ולהפיל את שליטת העכברושים.
אני לא חושב שמלבד הסיפור הקצר שהיה בסיפורי רייבנלופט, באמת התעסקו עם מפלצת אנשי העכברוש. למעשה, מדובר זה מעין סוג מיותר של ליקנטרופ. אין לו את החוויה האירופאית של אנשי זאב, או החוויה ההודית של אנשי-נמר, אלא מעין ביוב צרפתי מצחין. למרות זאת, הסופרת טאניה הוף מנסה ככל יכולתה להעניק לליקנטרופים האלו את הכבוד המגיע להם, כולל ההדגשה כי מדובר בליקנטרופים החכמים ביותר. וזה גם הזמן לדבר על טאניה הוף, הסופרת של הספר הזה. באותה התקופה, טאניה התחילה לעשות לעצמה שם בספרות הפנטזיה, בדומה ללורל ק. המילטון והיא כתבה את סדרת הדם, שמאוד הצליחה בארה"ב ואפילו (כבר הבטחתי, לא?) עשו סדרת טלוויזיה על הסדרה שלה בשם "קשרי דם", ששרדה שתי עונות. ומה עם איזו סדרה על רייבנלופט? מישהו? מישהו? שוב, בריאן תומסן הצליח להביא סופרים מאוד מוכרים לרייבנלופט כדי להקפיץ את המכירות, אבל זה לא הצליח. הסדרה התחילה להראות סימנים של דעיכה ורייבנלופט תסגור את השערים לאחר מספר ספרים.
ובנוגע לספר עצמו, האם טאניה הוף הצליחה להפיח חיים? הרעיון של נשף המסכות הוא רעיון מעולה אם משחקים אותו בצורה מאוד מתוחכמת. לרוע המזל, טאניה עושה את זה עם פטיש 5 קילו. מאכילים אותנו שוב ושוב על מעשיהם ומחשבותיהם של הדמויות השונות עד שזה נראה מטופש. כמו כן, הכתיבה התזזיתית של טאניה אינה עובדת טוב, והיא המקבילה הספרותית לג'אמפ קאטים. תחשבו שאחת הדמויות אומרת לעצמה, אני הולכת לתקוף אותו. בסצינה הבאה, ההתקפה בעיצומה, והפעם מנקודת מבט אחרת. קשה מאוד להבין ככה מי נגד מי. כמו כן, לא כל הדברים נפתרים בסוף הספר וגם בסופו אנחנו לא יוצאים מרוצים מי יודע מה. כלומר, אין בעיה לקבל סוף פתוח או סוף רע, אבל כשבסוף הסיפור מתברר כי כל הדמויות חוזרות לנקודות ההתחלה כאילו שום דבר לא קרה, אז אתה שואל את עצמך, למה קראתי את הסיפור הזה, אם אף אחת מהדמויות לא התבגרה, לא התפתחה, אלא סתם קראתי על הרפתקה, שהייתה טיפשית ברובה ונמרחת. בקיצור, ביצוע לא מוצלח.
ולכן, אני מעניק לספר את הציון 5 מתוך 10 בסולם צפריר. אני יודע להעריך סגנון כתיבה עם סיפור גרוע וסיפור טוב עם סגנון כתיבה רע, אבל פה היה סיפור סתמי עם סגנון כתיבה בעייתי. אני לא חושב שזה אחד מהספרים הטובים של רייבנלופט וצריך להבין שכנראה כדי לכתוב ספרים טובים צריך להביא מישהו שיצר את רייבנלופט או מכיר את העולם ואת התמות שלו מעולה. וזה אכן מה שיקרה.
מסע בקרין 