אחרי הספר הראשון והמוצלח מאוד של הטרילוגייה, ניגשתי, כמובן, אל הספר השני בהתלהבות רבה. וזאת תמיד בעיה קשה. כשהספר הראשון ממש ממש טוב, הוא יוצר ציפיות, ואז אם הוא בינוני, אז הוא מיד מצטייר כאכזבה. לעומת זאת, ספר ראשון בינוני, יכול תמיד להרים. ולכן, אני חייב להגיד תחילה, שהספר אינו טוב כמו הספר הראשון, אין מה לעשות, הוא גם המוצלח ביותר בכל הטרילוגייה, אבל עדיין, הוא ממשיך את העלילה לכיוון אחר ומעניין לא פחות.
לאחר הניסיון של בליז לפתוח שער אל המצודה האבודה של אלי הקסם, מועצת המכשפים מקבלת הוראה מאלי הקסם לבנות הגנה בכניסה למצודה והיא מקימה את בסטיון, מקום המשמר של הזקיפים ומגני הקסם. גווארנד, הגיבור של הספר הקודם, עובר להתגורר בבסטיון ומקבל על עצמו את תפקיד הזקיף החמישי, שמטרתו להגן על המצודה האבודה מהמכשפים העריקים. ליאים, שבמהלך הניסיון הכושל של בליז איבד את ידו לכוחות הכאוס, מנסה למצוא תרופה לקן הנחשים שבוקע מתוך זרועו. הוא מגיע אל גווארנד על מנת שיעזור לו למצוא תרופה, שנמצאת ככל הנראה בתוך המצודה האבודה, אבל גווארנד שולח אותו לדרכו. נראה שהמעשה היה פזיז, מכיוון שבביתו של גווארנד מתחילה מגפה חדשה שהורגת אנשים. עם מותם, זרועותיהם מתחילות לצמח נחשים ארסיים, בדומה לזרועו של ליאים, אבל אותם נחשים ממלמלים את המילה ׳גווארנד׳ לפני מותם. האם ליאים עשה זאת? האם מדובר במגפה שנגרמה בגלל הניסיון של בליז לפרוץ אל המצודה האבודה או שאולי גווארנד קשור לזה באופן שהוא אפילו לא יודע?
בדומה לספר הראשון, יש המון פרטים על הקסמים ועל האופן בו קסמים עובדים בקרין ובמיוחד הקיום של בסטיון והמצודה האבודה. כיף לקרוא ספרים על קוסמים ועל הקרבות ביניהם. למרות כל זאת, הספר הזה הוא פחות מוצלח מהראשון. לקראת סוף הספר הראשון, נראה פתאום איך מקימים את בסטיון והמקום מוכן לאכלוס ונראה כהכנה לספר הבא. מה שמצחיק, הוא כי הפרמיס הזה די אומר שלום ולהתראות בסוף הספר הזה ומתחיל פרמיס די חדש. זה די מוזר. שלא לחשוב, לא מדובר בספר רע, אלא בספר נחמד, אבל לא משתווה לראשון ולמעשה היה יכול להיות קריא בכל זמן אחר.
אני נותן לספר את הציון 7 מתוך 10 בסולם צפריר. ספר נחמד שיש לו רגעים טובים, אבל ירידה לעומת הספר הראשון. התקווה כמובן שהספר האחרון יעשה טוב ויסיים את הטרילוגייה לאחר הקליפהאנגר שאיתו מסתיים הספר הזה, אבל הבעיה שכל פעם בונים פרמיס ושוברים אותו הוא שלפעמים מגזימים קצת יותר מדי.
מסע בקרין 