שנת יציאה: 1989
שנת הספר: 1358
כמו שכתבתי בפוסטים הראשונים, בממלכות הנשכחות ניסו כמה שיותר לברוח מעלילה חשובה אחת שתכתיב את הכיוון שאליו ילכו הממלכות, כמו בספרים של מסע בין כוכבים ובהרבה ספרים שמבוססים על סדרות, הדבר החשוב ביותר הוא הסטטוס קוו. באופן הזה, אנשים יכולים לקנות כל ספר, ולא צריכים לקרוא חמישים ספרים כדי להבין אותו. דבר שמעלה, באופן ברור את המכירות, ולכן היה ניתן לקרוא כל סדרה בפני עצמה, כי אין קשר בין מונשיי ללחש-אש או לרסיס הקריסטל. אבל אז הגיעה 1989 והכול השתנה כאשר יצאה המהדורה השנייה של מבוכים ודרקונים מורחב.
הסיפור בין דרקונים ומבוכים ודרקונים ומבוכים מורחב הוא סיפור מעוות וכולל הרבה שטויות והרבה מאוד כסף, אבל השיטה שבה שיחקו כמעט כולם באותה התקופה הייתה המבוכים ודרקונים מורחב (להלן מוד״מ). כאשר הודיעו שעומדת לצאת מהדורה שנייה של המשחק, כולם התכוננו למשחק בדריכות רבה, מכיוון שהוא יפשט הרבה מהבעיות הקודמות של המשחק, אבל הוא גם התכוון לעשות שינויים כדי לפשר את קבוצות ההורים בארה״ב. מה הקשר, אתם שואלים? שאלה מצויינת.
בשנות ה-80, מבוכים ודרקונים הפך להיות שם נרדף לעבודת השטן. כן, לא פחות. ההורים שלא ידעו איך להגיב לעובדה שהילדים שלהם יושבים מסביב לשולחן ומגלגלים קוביות (ולא לוקחים סמים קשים והולכים לוודסטוק כמו שהם היו עושים), הם היו בטוחים שמדובר במשהו זדוני ביותר וזה הגיע לדרגים גבוהים ביותר, כולל כתבה ב-60 דקות וגם סרט עם תום הנקס הצעיר (לא מומלץ לראות, חוץ מלצחוק על זה). אחת הבעיות הייתה, לדוגמה, שיש מקצוע שהוא מתנקש (היי, ארטמיס אנטררי), וזה לא התקבל טוב ולכן הוחלט למחוק לחלוטין את המקצוע הזה ולהפוך את הנוכל לדמות חביבה יותר. היו עוד הרבה שינויים מעבר לכך, וזה דרש תיקונים בעולמות המשחקים. ברומח הדרקון, המעבר לא היה נוראי כל-כך, מכיוון שהספרים די רפרפו בכל מקרה על החומר הכתוב והשתמשו בו כדי לקבל רעיונות ואילו בממלכות הנשכחות, זה נאכף ביד ברזל על-ידי ג׳יימס לאודר, עד שאפילו איליין קנינגהאם כתבה שכדי לדעת האם דמות מסוגלת לקפוץ מגג לגג, היא נאלצה להביא סרגל ואת דף הדמות שלו כדי לראות שהיא אכן מסוגלת לעשות את זה. וכך, אנחנו מגיעים בפעם הראשונה אל הדבר הבלתי נמנע, דבר שיהפוך להיות יותר ויותר תכוף לאחר ההשתלטות של וויזארדס – מאורע מזעזע ממלכות.
מאורע שכזה היא חגיגה. בעוד שהרבה ספרים יכולים לספר סיפורים נהדרים על הרפתקאות, מאורעות כאלו נותנים משהו גם לקוראים הוותיקים, שעוקבים אחר כל הספרים, וכך אנחנו מגיעים לטרילוגיית ״מלחמות האלים״ (או טרילוגיית האוואטאר, זמן רב לפני שאאנג הופיע בעולם).
אתם זוכרים את האלים השובבים ביין ומירקול, אז הם החליטו להשיג יותר כוח מהרגיל. הם עושים את זה באמצעות גניבת לוחות הגורל, הלוחות השמימיים שעליהם כתובות המשימות של האלים ואיזורי ההשפעה שלהם. או, אבי האלים, החליט שזה הקש האחרון וקורא לילדים שלו להביא חזרה את הלוחות, אבל הם יצטרכו לעשות את זה כאשר הם בני תמותה ומשליך את האלים אל הממלכות, על מנת שהם יעטו דמויות אנושיות (פחות או יותר) ויצטרכו להביא את הלוחות חזרה.
חבורת הרפתקנים שחוזרת מעוד מסע נואש להשיג את טבעת החורף האגדית נתקלת בנערה צעירה שמנסה להגיע אל טירה באיזור קורמיר. בדרך לשם, הם מבינים כי הנערה הזאת היא ככל הנראה אחת מההתגשמויות של האלים והמסלול הזה יביא אותם למלחמה על גורל העמקים ועל גורל העולם כולו, כאשר ביין מחליט לתקוף ולחסל את אלמינסטר עצמו.
על הנייר, זה היה צריך להיות אחד הספרים הטובים ביותר בהיסטוריה של הממלכות, אבל לרוע המזל, הספר הזה סובל מהרבה בעיות. הרעיון שאפתני, אבל נראה שהסופר, סקוט סיינסין, מתייחש אל הספר כאל הרפתקה מוכנה מראש. ונכון, כאשר יצאו הספרים, יחד איתם יצאו גם ההרפתקאות, והיה ניסיון להיצמד וזה עשה רק רע. הדמויות שבלוניות מאוד ודקות כמו דף הדמות שעליו הן נכתבו. העלילה נראית מהירה מדי והפתרונות מוזרים מאוד. כיף תמיד לבקר באיזורים של קורמיר והעמקים ובלב הממלכות והספר מתאר את אחד המאורעות החשובים ביותר בממלכות, אבל הוא כתוב לא בצורה הטובה ביותר בעולם וחבל מאוד.
אני מעניק לספר את הציון 6.5 מתוך 10 בסולם צפריר. אי אפשר להגיד כמה הספר הזה חשוב, כמה הוא מתאר מאורע חשוב שכל הספרים בעתיד מתייחסים אליו, אבל הספר הראשון לעתים מייגע ולעתים פשוט משעמם, וזה ספר של אלים שנלחמים זה בזה. רק לקראת סוף הספר, הספר מתחיל לצבור תאוצה, אבל בשביל זה צריך לחכות לספר השני.
מסע בקרין 