אנחנו מגיעים כעת לסדרה האחרונה שתורגמה לעברית מבחינה כרונולוגית. הסדרה הזאת נכתבה על-ידי מרגרט וייס לבדה, ללא שיתוף פעולה עם סופרים אחרים, ולכן יש כאן את החוזקות של וייס, ולרוע המזל, גם את החולשות הרבות שלה כסופרת. רק אזהרות ספויילר, שכבר צריכות להיות מיותרות כאן, אבל אין מה לעשות, זאת סדרה ששוברת שוב ושוב את העולם כפי שאנחנו מכירים. כן, באופן מוזר למדי, כל ספר בסדרה מכיל המון עלילה, ולא רק זה, אלא שהוא משנה את התפיסה שלנו של העולם. ככל הנראה, וייס הייתה עדיין בשוונג של מלחמת הנשמות והיא החליטה שאם כבר היא משנה משהו, אז עדיף את הכול. אז קודם כל נתזכר כמה אירועים חשובים ממלחמת הנשמות לפני שאנחנו מתחילים לעסוק בספר הזה.
מלחמת הנשמות מתחילה כאשר נערה צעירה בשם מינה מופיעה משום מקום ומשתלטת על אבירי נראקה, כשהיא משתמשת בכוחו של האל האחד כדי לרפא אנשים ולדעת את העתיד. היא מובילה אותם במסע כיבוש על סנקטיון ולאחר מכן אל סילבנסטי ועוד מקומות ונראה שאי אפשר לעצור אותה. מתברר כי אותה מינה הייתה בת חסות של סהר-פז, אבל איש לא יודע מהיכן היא הגיעה. בסופו של דבר, מתברר כי האל האחד היה טאקיזיס, אבל טאקיזיס לא מאריכה ימים רבים, מכיוון שהתרגיל של גניבת העולם בעידן החמישי עולה לה במחיר חיי הנצח שלה. פלדין מחליט לוותר על האלוהות שלו כדי לשמור על האיזון, וטאקיזיס מצליחה לנשום משהו כמו שלוש נשימות לפני שסילבנושיי, האלף שהיה מאוהב במינה, נועץ בה רומח דרקון ושולח אותה לעולם שכולו טוב.
אנחנו מתחילים עם קבורתה של טאקיזיס. מינה קוברת את האלה שלה בתוך הר, שלאחר זמן קצר נעלם גם מעיניה. איש מעולם לא יידע היכן טאקיזיס גבורה. מינה עכשיו צריכה למצוא לעצמה ייעוד חדש לאחר שהמלחמה הסתיימה. מתברר כי יש ביקוש אדיר למינה, מסיבה לא מובנת כלשהי, והאלים רבים עליה, שכל אחד מהם רוצה שהיא תעבוד אותו. מי שמגיע אליה ראשון ומפתה אותה הוא דווקא כמוש, אל המוות, שמחליט להשתמש במינה כפרזנטורית שלו, ולהראות לו שאל המוות הוא למעשה אל החיים הנצחיים, וכי לפעמים כיף להיות זומבי, כי יש הרבה סקס.
כן, קראתם נכון. מינה הופכה בשנה אחת, מגנרלית קצוצת שיער, לפאם-פאטאל שעוברת מעיירה לעיירה ומפתה את הבחורים הצעירים שיסגדו לכמוש. בתמורה לכך, היא שוכבת אתם ומצמידה את השפתיים שלה לחזה שלהם, מה שהופך אותם לאהובים של כמוש, זומבים צעירים שרק מחפשים סקס ולהביא חסידים חדשים לכמוש, וכך למעשה מתחילה מגפה של זומבים ברחבי קרין, בעוד שכוחו של כמוש גובר. לתוך הקלחת הזאת מתערבב ריס בנאי, נזיר של מאז'ר, שאחיו הודבק על-ידי מינה. אחיו של ריס רוצח את כל הנזירים ובורח וריס מתחיל לאבד את האמונה שלו באל שמחליט לא לעשות דבר, לעומת האלים הפעילים של האופל. בעוד שריס רודף אחרי אחיו, הוא מגיע למרגוע ופוגש את פאלין ואת צל-ליל, אחד מהקנדרים הפגועים שיודע לדבר עם המתים. יחדיו עם ינסו לעצור את מינה ואת מגיפת הזומבים, שאפילו הקוסמים רבי העוצמה בקרין לא מסוגלים לעצור.
קודם כל, כיף לחזור אל מרגרט וייס, כי היא מכירה ממש טוב את רומח הדרקון. מה הבעיה, שאין לה רסן, והיא ממש צריכה אותו. טרייסי היקמן יודע לספר סיפור, הוא לא יודע לכתוב אותו, ולכן ממש לא ממליץ על הספרים שהוא כתב בעצמו, אבל הוא יודע איך סיפור צריך להיראות ואיך הוא נבנה. הוא יודע להציב את הדמויות במקומות כך שהם יגיעו להיכן שצריך מבלי שזה ייראה מאולץ. למרגרט זה קצת יותר קשה, ונראה שהיא מתאמצת מאוד להציב את הדמויות היכן שהיא רוצה, ולהכין את העלילה שלה, כמו DM שפשוט אומר לחבורה, "טוב, אתם נמצאים בכניסה למבוך" בלי הכנה. זה עובר במשחקי שולחן, אבל ממש לא בספר.
אז כן, הספר נחמד מאוד, ומקבל אצלי את הציון 8.5 מתוך 10 בסולם צפריר, כי הוא קליל מאוד וכיפי לקריאה וגם יש בו את אחת מהדמויות הכי אומללות, קרל, שהוא אביר מוות שהכי יכול להיות רחוק מהנגיד סות' עד כמה שניתן, ומראה שאפשר אפילו להפוך דמות כזאת לקומית וזאת הגדולה של מרגרט וייס. היא יודעת לכתוב דמויות ובאמת אכפת לך מהדמויות, רק צריך לחזק את העלילה יותר. מינה היא הדמות שהכי פחות מובנת בספר. איך פתאום היא פתיינית? וגם האלים נראים ממש ילדותיים בספר הזה ולא אותם יצורים מופלאים שהם צריכים להיות. גם הספר נגמר בקליפהאנגר מצויין ומותיר הרבה אפשרויות לעתיד.
מסע בקרין 