אני חושב שיש טעם בביקורת רעה. כשקראתי ביקורת רעה בעבר, היא תמיד הייתה טובה יותר מביקורת טובה, הרבה יותר חדה, שנונה, פוגעת במקום, ודוגרי, הרבה יותר כיף לרדת על סופרים מאשר לתת להם שבחים, כי אז זה דורש משהו אחר מאתנו. אבל במקרה הזה, קשה מאוד לתת שבחים. מעבר לכך, כשאני קורא ספרים שהם, בוא ונגיד בלשון המעטה, לא מרנינים, אני שואל את עצמי מה עבר בראשו של הסופר. האם הוא לא מבין שהספר שלו רע? האם לא אכפת לו? האם זאת בסך הכול עבודה עבורו ולא יותר מזה?
הספר הרביעי בסדרה, "האבירים הסוררים", מסיים את סדרת האבירים המוזרה שבתוך סדרת הלוחמים. האביר פירבן יוצא כעת לעוד משימה כנגד אחד מאויביו הישנים והפעם הוא צריך לשתף פעולה עם האיסטרים והמינוטאורים. במקביל, בנו של פירבן מקבל על עצמו פעם ראשונה את האחריות לעמוד מול צבא אויב כשהאיסטרים צרים על טירת אביו ומנסים לגרש את כל הסולאמנים מאדמות איסטר.
באופן מפתיע, הספר קצת יותר טוב מקודמיו. יש שיפור קל בדמויות, שיפור קל בעלילה, אבל עדיין מדובר בספר שמעביר תחושה לא נעימה בבטן של חוסר אחידות בכתיבה, בדמויות שבלוניות ובכלל בחוסר עלילה משווע, שאפשר היה לסגור במאה עמודים.
אבל במובן אחר, הספר הזה, וגם הסדרה הזאת ככלל, גרמו לי לחשוב על דברים אחרים וחשובים הרבה יותר. מדוע אנחנו כותבים? הזלזול בסדרה הזאת זועק עד ללב השמים, ולא נראה שהסופר, מלבד להכיר את העולם ואת הגזעים שבו, מתאמץ בכלל. העלילה זה משהו שולי, שמתבסס על הרבה צירופי מקרים וקסמים (שלא עובדים כמו שקסמים עובדים), שוחט לחלוטין את כל חוקי הקסמים של סנדרסון ובכלל כל חלקה טובה. הדבר הנוראי ביותר בסדרה הזאת הוא דמויות הנשים. נראה שעל אף שהוא כותב דמויות נשים חזקות, הסופר יודע לכתוב רק על העלמה, האם והזקנה. תפקיד העלמה הוא לשכב עם הגיבור הצעיר או להיות נתונה בצרה, תפקידה של האם היא להיות מגוננת וחזקה וכמובן לשכב עם הגיבור המבוגר, ותפקיד הזקנה הוא לתת עצות חשובות ולמות. למזלנו, היא לא צריכה לשכב עם איש. הפשטות הכה מרגיזה הזאת עוברת בכל הסדרה הזאת. ברגע שמופיעה דמות אישה, אפשר בקלות לשייך אותה לאיזה תפקיד היא מגיעה, ולא טעיתי אפילו פעם אחת.
ולכן, אני שואל, האם אנחנו באמת מתפלאים על היחס שניתן לנשים? ספרי רומח הדרקון נועדו בעיקרון לבני נוער, חנונים וגיקים, שבואו ונאמר את האמת, לא קצרו הצלחה מרובה עם בני המין היפה, והספרים האלו טמטמו להם את השכל בצורה גרועה. הנערים של אותה התקופה, בהשפעת ספרים כאלו היו מקטלגים את הנשים בצורה מוחפצת ביותר. ויש עוד המון סופרים כאלו ואנחנו מתפלאים שיש אינסלים…
כתיבה היא מקצוע מסוכן מאוד. אנחנו לא יודעים כמה זלזול בקוראים יכול לשנות משהו אצלהם בראש, במיוחד בני נוער. סופרים מחזיקים כוח כה אדיר בידיהם, והם יכולים לשנות את המחשבה שלנו, להעלות רעיונות חדשים, או במקרים נוראים כאלו, לגרום לקוראים לחשוב שככה באמת מתנהגות נשים. אני חושב שאם לסופרות או לסופרים אין מה לכתוב, עדיף שהם לא יכתבו. ולכן, מקומה של הסדרה הזאת, הוא לא להיקרא. אני אמנם עשיתי זאת, אבל אני שמח שזה היה בגיל מבוגר יחסית, שבו אני יכול לראות את הטמטום ואת ההחפצה. הציון של הספר הזה הוא 5.5 מתוך 10, אבל הסדרה כולה מקבלת אצלי את הציון 4 מתוך 10 בסולם צפריר. בזבוז זמן נוראי, וכמובן, זלזול.
מסע בקרין 