חלקכם בוודאי שואלים את עצמכם מה קורה פה? הרי המסע הסתיים ואפילו כתבת על זה פוסט מושקע, אז מה קורה פה? מתברר שהטעו אותי. ומי הטעה אותי? כל האתרים הגדולים והנפלאים של רומח הדרקון. כשיצאתי למסע הזה, אמרתי כבר מראש שאני לא הולך לקרוא את האנתולוגיות, אחר כך התחלתי לקרוא אותן ועזבתי בצד, כי בתכלס, זה התחיל לחזור על עצמו, ואמרתי זה יחכה ליום אחר, ועברתי לממלכת הנשכחות ולרייבנלופט, אז מאיפה הגיע ספר רומח הדרקון חדש? אז הספר הזה הוא לא אנתלוגיה, כפי שהיה כתוב באתרים, זהו ספר לכל דבר שהתחיל סדרה חדשה בשם "הרפתקאות בקרין", והוא היה "כל-כך" מצליח שזה הספר הראשון והיחיד בכל הסדרה. המטרה של הסדרה הייתה לתת הרפתקאות בקרין של דמויות שלא שייכות לחבורה המקורית בכל מיני תקופות בזמן, משהו כמו יהיה סדן הזמן. הסדרה הזאת נוצרה ממש בתחילת הכניסה של וויזארדס לרומח הדרקון (1998), והם ציפו כנראה להצלחה וכשלא קיבלו אותה, אז החליטו ללכת לכיוונים אחרים, קרי, לקרוא לווייס והיקמן ולעשות ריבוט לעידן החמישי, מהלך שהוכיח את עצמו כנכון.
כמו כן, אני רוצה לעצור לרגע ולתת תודה גדולה מאוד לחברי יהושע פול, שהשאיל לי את הספר כדי שאוכל לקרוא בו. אני מודה לך מאוד על שהפקדת בידי את הספר ומקווה שתהנה מהביקורת יחד עם שאר הקוראות והקוראים.
פורץ-מלכודות ואחותו ריפל יוצאים למסע הרפתקאות בקרין, שבדרכו הם פוגשים שולית קוסמים אנושית ושני גמדי מחילות ושדון קטן ונוראי, ויחדיו הם יוצאים למצוא את אדונה של הקוסמת שנעלם כשאחד הקסמים שלו השתבש. החבורה תצטרך לעבור קשיים והרפתקאות בדרך לחלץ את הקוסם, כולל קוסם שחור גלימה שרוצה לפתוח את השער בן הממדים כדי להחזיר את טאקיזיס לעולם, אביר המוות שלו, חבורות של גובלינים ודובלינים, חבורה של גמדים שמחפשים אחר המולדת האהובה שלהם בהרי כלקיסט, ולמעשה כל הגזע האנושי שאינו מוכן לקבל קנדרים לחברה. בעוד שלכוחות שנגדם יש כלי נשק וקסמים, לחבורה יש רק את יכולת הסיפור של פורץ, וכמה חפצי קסם שהם פילחו מהקוסם הנעלם.
זהו ספר שמנסה להיות מצחיק. שימו לב שכתבתי מנסה. זה לא שהוא לא מצחיק, ולפעמים יש קטעים מהנים, אבל הוא מאוד מנסה. הסופרת, שהיא אחת הסופרות המבוגרות ביותר שאי פעם כתבו ברומח הדרקון, אולי המבוגרת ביותר. דיקסי לי מקיון הייתה עובדת של TSR ועבדה על העולם "זכות אבות" וגם כתבה שני ספרים באותו העולם והייתה בת 60 בזמן כתיבת הספרים, בעוד ששאר הסופרים היו בשנות ה-30 וה-40, חלקם גם בשנות ה-20, הייתה צריכה להבין שלכתוב קומדיה זה הרבה יותר קשה מדרמה. כתוצאה מכך, רוב הספר, הקנדרים מסתבכים בצרות וצריכים לצאת משם כשיש ברקע את הארק הגדול של המסע. זה אולי נחמד פעם או פעמיים, אבל אחרי שהספר חוזר על עצמו שוב ושוב כאילו היה סדרת טלוויזיה, זה מתחיל להימאס.
הספר מתאר כמה דברים טובים: הוא שואל את השאלה לגבי המהות של סיפורים. מה הופך סיפורים לאמיתיים? למה אנחנו אוהבים לשמוע סיפורים? ומה הכוח שלהם? יש כמה ספרים שעוסקים בכך, וזה נושא שאני אוהב מאוד ודיקסי אכן נוגעת בזה, אבל לא מספיק וגם לא נכנסת ליותר מדי תובנות. היה רגע בספר שאמרתי, וואו, אני רוצה שהספר יילך לכיוון מסוים, אבל היא לא עשתה את זה והוא המשיך באותה שבלונה קבועה. דבר שני, הספר מתאר בת אנוש שהיא גמדה. לא גמדה כמו חלמיש אלא כמו טיריון, וכיצד העולם האנושי מסתכל עליה. זה משהו שלא קראתי אף פעם בספרות של פנטזיה ושל העולמות המשותפים של TSR, וזה היה משהו שפתאום אתה תופס לעצמך, רגע, יכולים להיות גם גמדים מקרב הגזעים האחרים, אבל לא נגעו בזה. הפעם היה מעניין לראות בת אנוש מנסה שיחשבו עליה כמו על בן אדם ולא כמו אחד הגזעים האחרים, במיוחד בעולם גזעני כמו רומח הדרקון לאחר החורבן.
אבל מעבר לכך, זהו ספר כל-כך ג'נרי ומשעמם שהיו פעמיים שאמרתי לעצמי, אני לא יכול להמשיך הלאה, אבל המשכתי, כי יש לי קוראים נאמנים וגם זה הספר האחרון של רומח הדרקון עד שווייס והיקמן ימשיכו להוציא את השטויות שלהם. בעוד שהכתיבה יחסית טובה, העלילה קופצנית מדי, הסופרת מתארת יותר מדי תיאורים צדדיים, לספר יש עלילה משנית ביותר והדמות של הקוסמת האנושית היא נוראית ומעצבנת ולא היה אכפת לי ממנה. כמו כן, כל ספר שמכניסים אליו גמדי מחילות, אם זאת לא בופו, נידון אצלי לכישלון. זה פשוט גזע נוראי וקשה נורא לכתוב אותו.
אז זהו, עכשיו סופית סיימתי את המסע, וחבל שהיה צריך להיות בספר ממש לא טוב. אני נותן לו את הציון 5 מתוך 10 בסולם צפריר. ספר סתמי שלא הצליח ויש סיבה טובה. הוא פשוט לא טוב. חבל מאוד שחשבו שאנשים יקנו את רומח הדרקון ולא טרחו קצת באיכות. כן היה פוטנציאל לספר, אבל החליטו שלא להשקיע בו וחבל. זה מסוג הספרים שנתנו שם רע לרומח הדרקון ויכול להבין את כל המלעיזים, כן, אתם צודקים.
מסע בקרין 