מסע אל השחר – מורשת האלף האפל 4 – הפרישה שנדחתה

יש ספרים שנולדים בחטא. כבר כתבתי על זה בפוסט אחר שלי (האודיסיאה של גילתנאס, למי שמתעניין). ספרים שכאלו מעולם לא היו צריכים להיכתב, אבל כמה אנשים במקומות העליונים אמרו לעצמם, "היי, יש לי רעיון טוב!" זה אף פעם לא היה רעיון טוב. המקרה שלנו הפעם הוא כיפוף הידיים האכזרי ביותר שאי פעם TSR עשו לסופר שלהם. צריך לזכור, זאת תקופת הזהב של סלבטורה שהרגיש שהוא מיצה את האלף האפל וכי הוא יכול לעבור לפרויקטים אחרים, הוא כבר כתב את חמישיית הכוהנים שגם זכתה להצלחה והוא התחיל לכתוב סדרה בעולם שהוא בנה בשם קורונה (לא קשור למה שקורה בימינו אנו, אבל בטח אנשים לא היו קונים את הספרים, בגלל השם וכל זה) והוא רצה מהעולם. סדרת האלף האפל באמת הגיעה לכדי סיום בשלוש טרילוגיות חזקות פחות או יותר, אבל ללא ספק הסדרות הכי מרוויחות של TSR. יש לזכור כי TSR עמדה כבר לפני פירוק והתחילה לשלם בצורה מחפירה לעובדים שלה, ובכלל זאת לא הייתה חברה שהייתם רוצים לעבוד בה באותם הימים. סלבטורה הודיע לאנשים שהוא עוזב, והאנשים ב-TSR אמרו לו יפה שלום ולהתראות ומקווים שתהנה מהספר החדש של דריזט.

חריקת תקליט.

בעולמות של רומח הדרקון, ממלכות נשכחות ועוד העולמות, הדמויות שהסופרים כותבים לא שייכים להם. מופרע? זה בדיוק מה שקורה. סלבטורה, ששם את הלב והנשמה בתוך דריזט, לא יכול לכתוב עליו מחוץ לגבולות TSR, כמו שווייס לא יכולה לכתוב על רייסטלין מחוץ ל-TSR. הקניין הרוחני של הדמויות כולן שייך ל-TSR, ולכן שסלבטורה התכוון לעזוב, TSR אמרו לו שאין בעיה, וכבר יש סופר בשם מארק אנתוני (שכתב כמה ספרים בהרפרים כמו קברו של מלך הצללים וקללתו של קוסם הצללים) שכותב ספר בשם "חופי הדמדומים" שממשיך את הרפתקאותיו של דריזט. סלבטורה, שכבר בכל מקרה היה מסובך עם הוצאת Del Rey שבה כתב את הסדרה האחרת והיה ניגוד עניינים רציני, נאלץ לכתוב ספר רביעי לטרילוגייה שלו. והוא קיבל הוראה מסוימת וחשובה, וולפגאר חייב לחזור לחיים.

וכן, זהו ספר שלם שנועד להסביר את הדבר הבלתי מוסבר הזה. החוכמה הגדולה של סלבטורה הייתה באומץ שלו, והמוות של וולפגאר בספר המורשת היה אחד הקטעים המרגשים ביותר, שכלל הקרבה עצמית ואהבתו האדירה של וולפגאר לקטי-ברי, על אף השוביניסטיות האדירה שלו. גם האבל שעובר על ברונור בספרים האלו, שגורמים לו לוותר על המלכות של אולם מית'ריל ועזיבתם של הגיבורים בסוף מצור האפלה, הם כתוצאה מהמוות הזה שגרם לדמויות להתבגר ולהתפתח. אז איך מחזירים אותו לחיים?

דבר ראשון, ברונור צריך לחזור לעשר-קרתות ולחזור להיות נפח. דבר שני, דריזט וקטי-ברי עוזבים את אולם מית'ריל והופכים למלחים בשירותו של קפטן דודרמונט, צייד הפירטים. במהלך המסע שלהם, הם נתקלים במכשפה ידעונית שרומזת כי מישהו שהם חשבו שמת הוא למעשה חי. בעוד כל הרמזים מצביעים לעבר זאקנפיין, אביו של דריזט, מדובר במזימה מעוותת של ארטו, אותו שד נמהר ומעצבן, שמחזיק למעשה בוולפגאר. ואיך אפשר לנצח, בעזרת שיגור קסום של הספינה של דודרמונט היישר אל קאדרלי בונאדוס, אותו כוהן שראינו לאחרונה במקום אחר לגמרי. ביחד, החבורה יוצאת להציל את וולפגאר מידיו של השד ארטו.

כן, זה גרוע כמו שזה נשמע. והדבר הגרוע מכל, שהם מצליחים להחזיר את וולפגאר וכל העוקץ וכל העוצמה של הסדרה הזאת נחרבת בבת אחת. הדמויות זזות להיכן שהסופר רוצה, ההלחמה בין הסדרות שלו כל-כך נוראית והספר עצמו לא מתרומם. כמו שמיכל אנסקי שאלה פעם, האם מדובר במנת נקמה, ככה נראה שסלבטורה עשה ל-TSR.

אני מעניק לספר את הציון 4 מתוך 10 בסולם צפריר, ואני חושב שזה אחד הספרים הגרועים של סלבטורה. סיום מחריד לסדרה הכי טובה שלו. מדהים איך הספר הראשון קיבל 10 מאז הכול מתדרדר. אני ממליץ למי שרוצה לקרוא רק את המתורגמים לסיים במצור האפלה, כי אז הוא מקבל טרילוגייה עם סיום מוצלח. מסע אל השחר הוא אפילוג גרוע ונוראי שחשוב לקרוא אותו רק אם אתם ממשיכים אל הספרים הלא מתורגמים, וזה המסע שאנחנו מתחילים עכשיו.