"היי לך שם".
"מי אתה?"
"סתם מישהו שקופץ בין עולמות".
"אתה אחד מהאלו של הסנדרסון הזה?"
"כן, אבל לא בדיוק בעולמות האלו. אני לא מתערב, אני רק משקיף. מסתכל. מבטיח שלא להתערב".
"אז מה אתה מחפש ממני, מהמכשף הגדול אלמינסטר?"
"תראה, יצאתי עכשיו במסע ארוך מאוד בקרין, אבל נזכרתי בעולמות האחרים שהייתי בהם. כמו כן, בפארון".
אלמינסטר נושף במקטרת ומוציא עננות עשן. מדהים אותי שאחוזת טולקין עדיין לא תבעה אותו על זה.
"תשמע בחור צעיר, מה אתה בדיוק זוכר?"
"אתה זוכר את ההרפרים?"
"זוכר? אני אחד מהחברים המייסדים. כמה סיפורים אני יכול לספר לך עליהם. במיוחד על המייסדות…"
כן, זה אחד מהדברים שגנדלף מעולם לא היה עושה. הו, האנושות.
במהלך השיטוטים שלי בקרין, שעדיין ממשיכים, ואני עדיין בעבר הרחוק, נזכרתי בסדרת הספרים המגניבה של הממלכות הנשכחות. אבל בזמן שאתם ממתינים לביקורות הבאות, בוא ונחזור קצת בזמן לתחילת שנות ה-90, כאשר יצאו בעברית ובאנגלית, כמעט ביחד, הסדרה הכי מצליחה (מלבד דריזט), של הממלכות הנשכחות: ההרפרים. באנגלית יצאו 15 ספרים, בעברית היא קצת פחות הצליחה ויצאו רק שלושה ספרים בהוצאת מיצוב. אז כדי לבדוק את הספר הראשון, נעטוף את עצמנו טוב טוב ונלך אל המדבר הצחיח אנוראך כדי לבקר בים החרבה.
בפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בהרפרים היא בסדרת אבן פיינדר , אולי אחת הסדרות הכי טובות אי פעם של הממלכות הנשכחות. בסדרה ההיא אנחנו מגלים כי בממלכות פועל ארגון סודי שמונע מכוחות הרשע להשתלט על כל חלקה טובה. אבל מכיוון שהוא פועל במגבלות מאוד קשות, הוא יכול רק לסייע, לא לתת את הדגים לאנשים, אלא ללמד אותם לדוג. הם יודעים שהפתרון צריך להיות ארוך טווח ולא מיידי ולכן שיטות העבודה שלהם לעתים שנויות במחלוקת.
כך בדיוק מתחיל הספר הראשון בסדרת ההרפרים, אנחנו מגיעים אל המדבר אנוראך, המדבר האדיר של פארון ואל שבטי הבדינים המשוטטים בין נווי המדבר המעטים שנותרו שם. הזנטרים, ימח שמם וזכרם, רוצים ליצור נתיב מסחר בתוך המדבר ובכך לחזק את שליטתם. ההרפרים מגלים את המזימה ושולחים סוכן אחד בודד וצעיר, לאנדר, על מנת שיזהיר את השבטים הבדינים. לאנדר פוגש ברוחה, מכשפת מדבר שכל שבטה נרצח והם יוצאים ביחד לאחד את שבטי הבדינים מפני הזנטרים המרושעים.
מדי פעם, לאחר שינויים ברצף העלילה שדורשים היכרות של שבע סדרות לפחות, ליין הספרים היה עוצר ופותח נקודת כניסה חדשה לספרים עבור קוראים חדשים. ההרפרים נועדה להיות סדרה כזאת, המורכבת מהרפתקאות בודדות במקומות שונים שיתארו את קורות ההרפרים. אבל מה עשה טרוי דנינג? לקח את סדרת הדגל של TSR וזרק אותה לאחד האזורים השוממים ביותר, בעלילה שהקשר בינה לבין שאר הממלכות רחוק ביותר. הספר כולו מתרחש במדבר ומתאר את המלחמה בין הבדינים לבין הזנטרים. אבל הספר למעשה מתאר מציאות אחרת. זהו ספר שמציג את הממלכות כמקום אכזר, כמקום קשה לחיים וכמה לפעמים עבודתם של ההרפרים היא חסרת תועלת וכפוית טובה. הרבה פעמים לאנדר נשאל מדוע לא הגיע צבא של הרפרים, ונשאלת שאלה טובה יותר, מדוע שהבדינים לא יסכימו להסכם הסחר עם הזנטרים, שהרי הוא היה מיטיב אתם, בעוד שלאנדר מסוגל להציע להם רק את החופש. ספר זה קובע את הטון לסדרה כולה שמראה לאו דווקא את סיפורי ההרפרים, אלא את התפרקות ההרפרים, המעבר מהפנטזיה הפנטסטית שבה הטוב מנצח לבין פנטזיה שבה הגבול בין הטוב לרע לא ברור וגם ביקורת גבוהה על שיטות הטוב בעולם.
בסיכומו של דבר, הציון שלי הוא 7 מתוך 10, ספר נחמד, אבל לעתים מעיק, וזה כנראה בכוונה. ובעוד שיש הרבה אקשן ומגלים טפח נוסף בעולם אנחנו לא מכירים, הוא עדיין כבד ומותיר את הקורא עם הרבה שאלות.
הספר הבא בסדרה יהפוך להיות אחד מרבי המכר הגדולים ביותר של TSR, יזניק קריירה עמוסה ביותר של אחת הסופרות האהודות בז'אנר, יהפוך לסדרה בפני עצמו ונחשב לאחד מהספרים הטובים ביותר. כל זאת ועוד בפעם הבאה.
מסע בקרין 