האש הקדושה – המלך הכוהן 3 – אבל ככה לא בדיוק מסיימים סדרה

כל חגיגה מגיעה לסיומה. כל טרילוגייה מקבלת את הספר האחרון. למעשה, החלק האחרון של הספר הוא הסוף שכולנו מכירים, כלומר, קראנו עליו בספרים הקודמים והוא החלק הכי קשה לכתיבה בכל הטרילוגייה הזאת, עד שהוא הופך לבלתי אפשרי. בעוד שבספרים הקודמים היה אפשר לכתוב על המאורעות שהתרחשו כמה עשרות שנים לפני החורבן, כעת אנחנו נמצאים על סף החורבן עצמו ופה כריס צריך להתעלות על עצמו כדי להוציא ספר אחרון שמשביע רצון.

קאת׳אן ובלדינס שפעם היו החברים הכי טובים כבר לא. בלדינס הופך לפרנואיד יותר ויותר ומחליט שהוא הולך להשמיד את כל הרוע בעולם. אבל בעוד שהוא פעם רדף אחרי סוגדים של אלי הרוע, הוא מתחיל גם לנטות לעבר אלי הנייטרליות שנראים קצת חשודים בעיניו. קאת׳אן מבין שבלדינס מגזים אבל מנסה להחזיר אותו למוטב. בינתיים, בגידה מבית הופכת את המצב של קאת׳אן למסוכן הרבה יותר והוא מבין שעל מנת שיהיה עתיד לעולם על החורבן שעומד להגיע, הוא צריך לצאת למשימה אחת אחרונה שתעניק תקווה לעתיד.

העלילה של הספר מביאה אותנו כמה דקות לפני החורבן הגדול, כאשר בלדינס דורש מפלדין להשמיד את הרוע ולהפוך אותו לאל בעצמו. יש תחושה גדולה של ״נקמת הסית׳״ בספר הזה, המספר על מישהו שהיה צריך להביא את האיזון לעולם ולא להשמיד אותו ומוסת בסופו של דבר על-ידי דארת׳ סידיוס או פיסטנדנטילוס שלוחש כל העת באוזנו ומעודד את הפרנויה הנוראית שלו. אבל יחסית לשאר הספרים של הטרילוגייה, הוא החלש מביניהם. זה לא אומר שהספר לא טוב, נהפוך הוא, אבל הוא פחות טוב מהשאר ויש לכך מספר סיבות.

הבעיה העיקרית היא שטרילוגיית המלך הכוהן לא התוותה עלילה רצופה אלא הביאה שלושה פרקי זמן מחייהם של שני הגיבורים: בלדינס וקאת׳אן. אנחנו פוגשים אותם בהתחלה כנערים, אחרי זה כגברים, ובספר הזה הם כבר אנשים זקנים שכל אחד מהם עושה את מה שנראה לו לנכון ולמעשה נותן לנו אבן בוחן לתקופה דרך עיניהם. הבעיה היא שהנקודה הזאת בזמן היא מעין ספירה לאחור אל החורבן עצמו, ולכן יש תחושה שאנחנו יודעים מה הולך לקרות ומחפשים האם תהיה הפתעה כלשהי שלא ציפינו לזה, אבל בסופו של דבר, אין הפתעה. אולי זה אכזב אותי בלבד, אבל בעוד שהספרים הקודמים עשו עלי רושם חזק, הספר הזה נזכר במוחי טוב, אבל לא יצאתי ממנו עם התחושה של וואו, אלא של ספר טוב וזהו. גם האפילוג שמגיע בסוף היה מיותר ולא מוסיף הרבה לעלילה, אלא אפילו גורע ממנה.

אני מעניק לספר את הציון 8 מתוך 10 בסולם צפריר. זה לא ציון נמוך, אבל לא גבוה כמו הקודמים. הוא מעניק סיום הולם לסדרה, סוגר את כל הקצוות, אבל… משהו היה חסר שם. כריס פירסון ימשיך להיות סמן של איכות וינסה לעשות את הבלתי אפשרי ולכתוב על יבשת טאלאדס, אבל מתברר שיש משימות שאפילו כריס פירסון לא יכול לעשות.