איך אומרים, אתה לא מחליף סוס מנצח באמצע המירוץ. וכריסטי גולדן הייתה שווה הרבה מאוד ל-TSR. היא כתבה את ערפד הערפילים והפכה את סדרת הספרים להצלחה. ריקוד המתים שלה רק הוסיף למוניטין ומתברר שכל ספר שהיא תוציא ברייבנלופט יהיה להיט גדול. אבל מה הבעיה? תכירו את בריאן תומסן, שהחליף את ג'יימס לאודר וכעת מקצץ את המשכורות של הסופרים. כריסטי גולדן לא הסכימה לקיצוץ בשכר והלכה למקומות אחרים. היא מאוד הצליחה והפכה להיות הסופרת של מסע בין כוכבים וכיום היא סופרת הבית של World of Warcraft. הישג מרשים. את הספר הזה ג'יימס לאודר היה צריך לערוך, אבל הוא לא הספיק וזה אחד הספרים שמסמלים את עזיבתו יותר מהכול. אבל לפני הכול, בוא נדבר קצת על העלילה.
טריסטן היירגארד הוא אביר מממלכת נובה ואסה והוא נאלץ להתמודד עם קשיים רבים. מצד אחד, הוא אב יחיד שמגדל בן סורר שמנסה לעשות הכול נגדו, מצד שני, מלכו וחברו הטוב ביותר מת ממחלה והוא צריך להתמודד עם הבן שלו, שהוא צרה לא פשוטה. ועכשיו צרות נוספות נופלות עליו מכל הכיוונים: נער ויסטאני נמצא מת בטירתו, רוצח מסתורי מסתובב ברחובות עיר הבירה וקוטל נשים, ולאחר ערב של ערפילים, נראה שהנתיבים המובילים אל מחוץ לממלכה מובילים אל ממלכות אחרות ונוראות. טריסטן יוצא לפתור את התעלומות ובדרך מגלה כי אולי הוא הסיבה לכל הבעיות האלו.
הספר עצמו הוא לא רע, אבל יש שני דברים שפוגעים בו מאוד. הראשון הוא הטוויסט. וזהו, שאין טוויסט. ההפתעה הגדולה היא שטריסטן הוא הרוצח עצמו. זה לא מפתיע, כי כבר באמצע הספר אנחנו מקבלים את התשובה. יתרה מכך, זה כתוב בכריכה האחורית, ולכן חצי הספר שבו מחפשים את הזהות של הרוצח היא די טיפשית. מעבר לכך, ידוע כי טריסטן הוא הגרסה של רייבנלופט לג'קיל והייד, אז ניחא. הרעיון עצמו שצד אחד של האישיות נלחם נגד הצד השני הוא נחמד, אבל עשו את זה כבר בסדרה "ג'קיל" של מופאט, וזה הרבה, אבל הרבה יותר טוב. מלבד כמה קטעים נחמדים בספר, הוא מתנהל בעצלתיים ללא כל בסיס יציב. הדבר השני הוא שאמנם זה ספר רייבנלופט, אבל למה כולם צריכים למות ובאופן מזוויע. אני אישית אוהב שהורגים דמויות ועושים את זה טוב, אבל פה קשה להיקשר לדמויות כי רוב הדמויות מופיעות לשני פרקים ונשחטות. האמת היא, שכמעט אף אחד מהדמויות שמוצגות בשמן בספר אכן שורדות עד הסוף.
אבל מה כן טוב? אחד הנבלים הטובים ביותר עד עכשיו, מאלקן החתול, הוא רוצח חלקלק אבל סאדיסט וגס רוח, ומזכיר מאוד את הג'וקר של הית' לדג'ר ברוחו. הכתיבה של כריסטי גולדן היא תמיד זורמת והדמויות שלה טובות. למרות כל זאת, הספר הזה סותר כמעט לגמרי את מה שכתוב בספרי המשחק של רייבנלופט ומתבלבל בין הזמנים. זה לא מפריע לסיפור, אבל בוודאי ואלו שמשחקים ואוהבים את הלור של רייבנלופט לא היו מרוצים.
אז עבור הספר הזה אני מעניק את הציון 7.5 מתוך 10 בסולם צפריר. הספר החלש ביותר של כריסטי גולדן, אבל עדיין טוב יותר מספרים אחרים ומסמל את התקופה הבינונית של תומסן שבא להוציא ספרים, ולא כל-כך היה אכפת לו כמה הם טובים או כמה הם משתלבים עם הקאנון.
מסע בקרין 