בשנות ה-90 התרחקתי כמה שיותר מסדרת המפגשים. היא נראתה לי כמו המקבילה של היום לספרות נוער. בעוד שהרשומות והאגדות היו הספרים החשובים וה״בוגרים״ יותר, השישייה נראתה לי לצעירים יותר (אפשר לחשוב כמה בוגר הייתי אז), אבל עדיין, הם נשארו אצלי אחרונים ברשימה. אבל אז אחד מהחברים שלי, שגם היה מטורף לרומח הדרקון ואפילו חרט על הקיר שלו אסט סולארוס אות׳ מיתאס נתן לי את הספר ואמר לי. תראה, זה לא הספר הכי גדול בעולם, אבל חכה לסוף. שווה לקרוא את כל הספר הזה רק בשביל הסוף. האם הוא צדק?
קצת על הספר. הגענו לחלק האחרון ובו כל החבורה כבר נפגשה ולמעשה התגבשה וכעת הם מוכנים לצאת להרפתקאות. אז במקום ההרפתקה העלובה שיש להם בעיירה השכנה בכבשן הנשמה, עכשיו החבורה יוצאת להרפתקה שנכפתה עליה באיי המינוטוארים הרחוקים. סער, קרמון וגדילן יוצאים למסע ימי ונעלמים. בעוד שהחבורה מתלבטת מה לעשות כדי למצוא אותם, רייסטלין אומר להם שהוא מבין כי הספינה למעשה נזרקה מאות קילומטרים משם אל איי המינוטאורים וכי הם צריכים לחלץ אותם משם. החבורה יוצאת אל מיתאס על מנת לחלץ את החבורה ולהילחם באיום חדש של סארגונאס.
כפי ששמתם לב, קשה מאוד לכתוב ספר על החבורה, כאשר רוב הזמן החבורה אפילו לא ביחד. ולמה זה, אתם שואלים? בגלל דרקונים של ליל החורף. כפי שכבר כתבתי, זה היה הספר שנתן את הסטנדרט של ספרי רומח הדרקון ואולי של הרבה ספרים אחרים בז׳אנר, שלימדו שיש חבורה גדולה, מפצלים אותה ואז כל אחד מגלה משהו והם מתאחדים בסוף, וזה גם מה שקורה. העלילה של הספר הזה היא מופרכת, כמו הרבה ספרים אחרים, אבל האם היה שווה לחכות לסוף. מתברר שבסוף הספר יש קרב שבו משתתפים כל החבורה, ולמען האמת, אחלה קרב שבעולם, והוא אחת מנקודות האור היחידות בספר. אז ככה, אם בא לכם לקרוא סצינת קרב טובה, תעברו לפרק האחרון, אין סיבה לקרוא את שאר הספר. זאת סיבה מובטחת להנאה. אתם רוצים לקרוא את הכול? אז תזכרו שזאת דרך ארוכה ממרגוע למיתאס.
אני מעניק לספר את הציון 6.5 מתוך 10 בסולם צפריר. אם אני מסתכל על סדרת שישיית המפגשים עצמה, היא ממוקמת בערך ב-7.5 מתוך 10. הסדרה התחילה ממש טוב עם כמה ספרים חזקים וגם הספר על סער היה מפתיע, אבל כנראה שהוא היה תופס הרבה יותר קליינטים אם אנשים היו קוראים גם את הספרים הקודמים של מייקל וויליאמס. סדרה בינונית פלוס עם כמה הפתעות, אבל עדיין לא משהו שהוא וואו לחלוטין. לבחור בקפידה.
מסע בקרין 