הדארגונסטי – אפילוג לממלכות האלפים – הספר של נועה

לכל אחד כמעט יש חבורה שכזאת. אתם אפילו לא זוכרים איך היכרתם אחד את השני, הייתם פעם יותר, עכשיו פחות, אבל יש גרעין וזה גרעין חזק מאוד. כל-כך חזק, שנראה ששום דבר לא מסוגל לשבור אותו. אלו האנשים שאתה הולך אתם באש ובמים, וכשאתם בני נוער, אתם בטוחים שזה הולך להימשך לנצח. הסיפור הזה הוא הסיפור של החבורה שלי.

היינו ארבעה: אני, גל, יובל ונועה. שיחקנו מבוכים ודרקונים בתקופת התיכון, בהתחלה היינו חלק מחבורה הרבה יותר גדולה, משחקים בתוך המרתף בבית סבתה של נועה, ככל הנראה מקבלים רמות ראדון שלא היו מביישות את החבר'ה של צ'רנוביל, ולאט לאט, התחלנו להצטמצם, התחלנו להבין איפה יותר כיף לנו, ונשארנו ארבעתנו. היו עוד כמה שבאו והלכו, אבל היינו ארבעתנו. וההרפתקאות שלנו היו הטובות ביותר. הדמויות שלנו נשארו במשך שנים רבות, והשיחות שלנו עד השעות הקטנות של הלילה. לכל אחד מאתנו היה את הפאנדום שלו, עוד לפני שידענו שיש פאנדומים. להזכיר, מדובר באמצע שנות ה-90. המומחיות שלי היו מסע בין כוכבים ורומח הדרקון, גל השתלט במהירות על כל מה שקשור לנוסע השמיני והטורף, יובל היה מומחה אדיר למלחמת הכוכבים ולחולית ונועה השתלטה על ז'אנר הערפדים הרבה לפני שהם נצנצו באור, והיא הייתה טובה בזה. בגלל זה, הדהים אותי, שלאחר שיצאנו לסבב קניות ספרים, נועה חזרה דווקא עם ספר של רומח הדרקון, וזה היה ספר שמעולם לא קראתי.

"איך הספר הזה?" שאלתי אותה, לאחר כמה זמן, חושב שאולי אצליח להשאיל ממנה את הספר, כמו שהשאלתי הרבה מספרי המסע בין כוכבים שהיו על מדפיה. "אה", היא מלמלה והניפה זרועה בביטול. "אתה לא תאהב אותו".

באותו הרגע הסתקרני. אני לא אוהב אותו? למה לא? זה נכון שהיו כמה ספרים שלא התלהבתי מהם (בלשון המעטה), אבל מה היה בספר הזה, שהראה דולפינים על הכריכה, שלא אוהב בו? זה הטריד אותי מאוד. אבל הספר המשיך לשבת לו במדף, ואני מדי פעם הייתי מגניב לעברו מבט, חושב לעצמי, אילו סודות נועה מסתירה ממני. מה היא יודעת שאני לא יודע לגבי רומח הדרקון. כשהתחלתי את המסע הזה, חיכיתי כל-כך לספר הזה, כדי לדעת במה לכל הרוחות מדובר.

אז הספר, על אף שמתהדר שהוא שייך לסדרת היסטוריות הגזעים, הוא תירוץ ולא יותר להמשך לממלכות האלפים (ואנחנו נראה עוד ספר שעושה את זה בהמשך). הספר אמנם מתרחש כמה מאות שנים לאחר סוף הספר האחרון ומדבר על הדארגונסטי, אבל הוא משמש כאפילוג לממלכות האלפים. הסיפור מספר על ויקסה אמברודל, בתה של ורהאנה קנאן ונכדתו של קית'-קנאן, לוחמת במשמר קואלינסטי, אשר יוצאת לחלץ את השגריר של קואלינסטי מדלתיגות' במהלך המתקפה של וינאס סולאמנוס על האי. לרוע מזלם, ספינתם מותקפת על-ידי קראקן אדיר שגורר את הספינה ואת אנשי צוותה אל המעמקים ומשם אל עירם של הדארגונסטי, אלפי הים. ויקסה תצטרך להשתמש בכל עורמתה לא רק כדי להציל את עירם של הדארגונסטי ממתקפה של אויבים תת-ימיים, אלא גם להציל את ממלכות האלפים מפלישת אלפי הים אל היבשה.

הספר נכתב על-ידי תומפסון וקרטר והוא חזק בדמויות, אבל כמו תמיד, חלש יחסית בעלילה. אמנם זה ספר בודד, אבל יש בו מעבר בין מקומות רבים, הרפתקאות ומספר קטעים ממש טובים, אבל ברובו, נראה כאילו הדמויות נזרקות ממצב קשה אחד למשנהו, מנסות להיות אקטיביות, אבל לרוב נגררות אחר המצב. הדמות של ויקסה כתובה היטב והיא בקלות הייתה יכולה להיות גיבורה של טרילוגייה, אבל לרוע המזל, זה הסוף של תומפסון וקרטר בספרי העבר שלהם ומרגע זה, העלילה מתחילה לקפוץ מהר יותר ויותר אל החורבן.

האם לא אהבתי את הספר, כפי שנועה חשבה. לא בדיוק. הספר נחמד, אבל לא משאיר רושם. יש בו קטעים טובים, אבל רובם צפויים וחלקם אף משעממים. אז היא צדקה ולא צדקה. הספר מקבל אצלי את הציון 7 מתוך 10 בסולם צפריר, ואני חייב להודות שהיו ספרים שהרבה פחות אהבתי, זה פשוט ספר בינוני. כאפילוג לממלכות האלפים הוא יושב יפה מאוד, אבל כספר בודד בפני עצמו, הוא לא מחזיק מים.

ומה בנוגע לשאר האנשים? עד היום, יש להם מקום חם בלב שלי, לא שיחקנו מבוכים ודרקונים כבר 15 שנה ואפילו יותר (על אף שניסינו, אבל הגרסאות החדשות פשוט לא עשו את זה), ואז עבודה וילדים וחיים פשוט לקחו כל אחד מאתנו למקום אחר ולזמן אחר, אבל עדיין, מדי פעם, יש הודעה בקבוצת הוואטסאפ הסודית והפרטית שלנו, ופתאום יש הודעה והלב מתחמם, כי אתה יודע שזה אחד מהחבורה, שרוצה לשתף משהו, שרוצה להגיד מזל טוב, שרוצה עדיין לשמוע מהחברים הטובים שלו. שאמנם עברו יותר מעשרים וחמש שנה מהפעם האחרונה שבאמת ישבתם מסביב לספרי המו"ד המתפוררים של יובל, עד השעות הקטנות של הלילה, מנסים למצוא את הדרך החוצה מרייבנלופט, נאכלים שוב ושוב על-ידי אותם קרוקודילים, גל מחייך את החיוך הגדול שלו בכל פעם שמגלגל 1 בקוביה, כמו קנדר שרוצה לדעת מה הפעם אני הולך לזרוק לעברו, ונועה עם החיוך המסתורי שלה, כאילו קוראת את כולנו. אם יש לכם חבורה כזאת, אל תעזבו אותה לעולם.