פעם אחת השתתפתי בסדנת כתיבה מעניינת, משהו באחד הכנסים, והמרצה עבר מאחד לשני ואמר להם לתת לו את הפיץ', כלומר, להגיד במשפט אחד על מה הספר. ואנשים שם התפתלו. מתברר שהם לא היו מסוגלים לדחוס את העלילה שלהם למשפט אחד. "זה מורכב", אמרו הרבה מהם והמרצה התעקש. "אם אתם לא יכולים לתת לי את הספר במשפט אחד, גם הקוראים שלכם לא יוכלו לעשות זאת". כשסיימתי את מגדל האבדון של מארק אנתוני, הספר הבא של רייבנלופט, חשבתי לעצמי כמה היה מועיל לסופר לעבור את אותה הסדנה.
נתחיל תחילה בסופר, מארק אנתוני, שאמנם יש לו שם דומה לאחד מהמצביאים הגדולים בהיסטוריה, וגם אולי אני חושב מדי פעם על האימפריה הרומית, אבל נחזור לענייננו. מארק אנתוני הוא סופר שעבר על כמה מהעולמות של TSR. הוא כתב את נשמות אחיות בעולם של רומח הדרקון, עבר להרפרים בממלכות הנשכחות וכעת הוא עוצר ברייבנלופט. בדרך כלל, מארק אנתוני נתן עבודה טובה מאוד. יש לו קצב טוב, דמויות טובות וקיבלתי ממנו רשמים טובים. כנראה ברייבנלופט, אחרי שזרקו את ג'יימס לאודר, לא היה כוח לחשוב יותר מדי.
הפעם אנחנו בממלכת דארקון של הליץ' אזאלין, יותר נכון בנארטוק, שהוא מעין אוסף כפרים שנשלט על-ידי אדון. הרוזן קאידין, השליט של המקום, מחליט לעשות מהלך נגד אזאלין ולהשתלט על כס השלטון של דארקון באמצעות חפץ אופל שהוא מצא לפני שנים. כנגדו, אזאלין שולח את ג'אדיס, אשת נמר ומתנקשת מקצועית. אבל הסיפור בכלל לא עליהם, אלא על וורט, המצלצל בפעמונים של נארטוק, שהוא למעשה אחיו למחצה של קאידין והממזר של הרוזן הקודם, שמוצא פעמון מסתורי. אבל הספר לא עליו, כי עם על מגדל מסתורי שמתחיל להיבנות מבלי שנראה שיד אדם בונה אותו. כאשר אחד האנשים בנארטוק נחשד בכפירה, הוא נלקח מתחת לטירה ושם נשמתו נלקחת ממנו והוא הופך להיות זומבי שבונה את המגדל. אבל זה לא בדיוק עליו, כי הספר… נראה לי שהבנתם לאיפה זה הולך.
אנחנו מקבלים נזיד עדשים גדול וסמיך עם הרבה מאוד דברים, אבל פתאום אנחנו מגלים שיש שם אורז, וזה עדיין בסדר, אבל מה לכל הרוחות עושים שם מקלות קינמון וכופתאות? כאילו מה קרה פה? זאת בערך הייתה ההרגשה שלי בספר. מדובר בספר מאוד מבולבל שמנסה לעשות הכול ולא בדיוק מצליח. זהו הסיפור הרייבנלופטי על הגיבן מנוטרדם שמראה מה היה קורה, אם הגיבן מנוטרדם באמת היה מפלצת, אבל בעוד שהוא מתחיל בצורה משכנעת, הדמויות הופכות להיות לאט לאט כמו סרטי דיסני. הרשע הוא מרושע סתם הוא כי מרושע, ואפילו הסופר מבין שהוא מגזים, כשאחד המשרתים שלו שואל אותו לקראת סוף הספר, "תגיד לי, איך לא חיסלו אותך עד עכשיו?"
כשקראתי את הספר כשהוא יצא, לפני 30 שנה בערך, דווקא אהבתי אותו מאוד, ואני שמח שיש לי את ההזדמנות לקרוא אותו שוב ולהבין שהטעם הספרותי שהיה לי פעם, כנראה לא היה מזהיר, ואולי היו דברים שעבדו פעם טוב, אבל היום כבר לא יסחבו יותר בעלייה. לפעמים טוב לעשות קריאה שנייה.
אני מעניק לספר את הציון 5 מתוך 10 בסולם צפריר. יש רגעים נחמדים בספר שהוא מבולבל מאוד, מוקצן מאוד, ונראה שלסופר היה כיף לכתוב, אבל לקוראים לא יהיה כיף לקרוא. זהו ספר די סתמי שכנראה רק חובבי רייבנלופט יהנו ממנו, אם בכלל.
מסע בקרין 