מה התיאור של אנטי-גיבור? תמיד תהיתי לגבי השאלה הזאת. לאחר שתהיתי בה הרבה, יצאתי וחקרתי וגיליתי כי התשובה (האקדמית לפחות) היא שמדובר בגיבור הסיפור שמתחיל את הסיפור בנקודה נמוכה ומסיים אותה בנקודה נמוכה עוד יותר. וכן, זה בדיוק המצב של דהאמון. כשאנחנו פוגשים את דהאמון בספר הראשון בטרילוגייה, הנפילה, הוא מאושפז בבית חולים לאחר שעבר התעללות של נמר, שזה מצב נמוך מאוד. אחר כך אנחנו מגלים כי מדובר למעשה בהתחזות וכי הוא נכנס לבית החולים כדי לשדוד אותו, אבל זה רק מראה לנו כי המצב הרוחני של דהאמון הוא נמוך, לא הגופני. הוא מוכן להיכנס לבית חולים שבו מאושפזים חיילי לגיון פלד שנלחמו בעוגים, רק על מנת לשדוד את הפצועים וההרוגים. ומדובר בדהאמון, אחד מגיבורי הלב. נפילתו של דהאמון ממשיכה לכל אורך הספר הראשון עד שמגיעה לסיומה עם התגלית המפתיעה, שהייתה מאוד ברורה, אבל הצליחה לחמוק באופן ממזרי. מפאת ספויילרים, אתאר את הספויילר רק למעוניינים.
בספר הזה, אנחנו מתחילים את העלילה זמן מה לאחר סוף הספר הראשון, כאשר על ההתחלה אנחנו מגלים את זהותה של הילדה הקטנה והחמודה עם כוחות הקסם המחרידים שמסתתרת בצללים ועוקבת אחרי דהאמון מסיבותיה שלה. מדובר בנורה בינת-דרקס, נאגה אכזרית המסוגלת לשנות צורה, שפועלת למען עלטה. דרכיהם של ריג ופיונה ודהאמון מתפצלות שוב כאשר ריג ופיונה יוצאים לחלץ את אחיה של פיונה מציפורני עלטה בעיר הבירה שלה שרנטאק, ואילו דהאמון ומלדרד חברו יוצאים לחפש אחר דרך נוספת לשלוף את הקשקש מרגלו של דהאמון. בעקבות מפה קסומה שמלדרד השיג מדונאג, מלך העוגים של בלוטן, נראה שיש מרפאה עתיקה באחת הערים בדרום, אך קודם לכל, הם רוצים להשיג אוצר כדי לשלם לה, ששייך לפיראטים שהסתתרו בכוך נסתר, שכעת נבלע על-ידי האדמה בעקבות החורבן. וכל הזמן הזה, אותה בגידה המופיעה בכותרת אופפת אותו, כאשר הוא נבגד על ימין ועל שמאל על-ידי חבריו, שונאיו ואפילו הוא עצמו יודע שאי אפשר לסמוך על עצמו.
הספר הזה הוא קשה לקריאה. הוא מאוד איטי. אני מקבל את העובדה שמדובר למעשה בסיפור אחד גדול, אבל בכרך הזה יש את התחושה של גרירת רגליים. דהאמון עושה משהו, סובל (מאוד) ואז חוזר חלילה, הבגדים שלו נקרעים, ושוב הוא סובל ולא נראה שיש גאולה כלשהי. קשה מאוד לקרוא ספר שאין בו כמעט תקווה, שאין בו כמעט דמויות חיוביות וקשה לראות איך הדמות הראשית הולכת לצאת מהסדרה הזאת בחיים. מעבר לכך, באופן מדהים, בספר הזה יש התייחסות ראשונה לבתי זונות, ולא רק זה, אלא שדהאמון ומלדרד מבקרים בו והולכים לזונות. כן, בדיוק מה שקראתם. שתי הדמויות הולכות לבקר אצל זונות. טוב, יש לזה קשר לעלילה, אבל יחסית לספר של רומח הדרקון, זה נועז ברמות שלא היכרתי. וזה אולי הדבר הנועז היחידי. מעבר לכך, יש כמה קטעים מותחים ויש כמה רגעים באמת מלחיצים, אבל הכבדות. אוי, הכבדות הבלתי נגמרת.
ולכן, על אף שהספר לא היה נורא, הוא מתאים מאוד למי שאוהב ספרים איטיים, כבדים, קשים, עם מעט אקשן והרבה התחבטויות מוסריות. אני מעניק לספר את הציון 7 מתוך 10 בסולם צפריר. בפעם הבאה, נגיע לספר האחרון בסדרה על דהאמון ובאמת שאני לא רואה איך הוא יוצא בסדר מהסיפור הזה.
מסע בקרין 