בכל פעם שאני קורא ספר פנטזיה שיש בו אלים, העין תמיד נמשכת אליהם. אני חושב שאחת המשיכות שלנו לעולם הפנטזיה היא הניסיון שלנו לתפוס את האלוהות, את הקסם, את הבלתי יאמן ולתת לו עוגנים במציאות של הספר, מכיוון שלנו עצמנו לפעמים קשה לשים עוגנים במציאות שלנו, שבהם קסם לא קיים (מלבד השגחה פרטית, בואו ונגיד). בעולם של הממלכות הנשכחות וגם של רומח הדרקון יש הרבה מאוד אלים, ולכל אחד מהם תפקיד משלו, אבל האם באמת יש לנו ספרים שמספרים מה קורה בעולם של האלים? סדרת מלחמת האלים של הממלכות הנשכחות ניסתה לתת הצצה לעולם של האלים בכך שהיא השליכה אותם אל העולם של פארון יחד עם חבורה של בני אנוש שיוצאים לחפש מקגאפין שיחזיר את האלים למקומם. הספר הבא הלך צעד אחד קדימה והביא את ההשלכות של אותה מלחמת אלים בספר המעולה של ג'ים לאודר "נסיך השקרים", שסיפר על הניסיון של סיריק להשתלט על בני האדם באמצעות כתיבת ספר הסירינישאד, ספר שכל מי שקורא אותו מאמין מיד ביכולתו האלוהית של סיריק. הספר עצמו כל-כך חזק, עד שגם אלים שיקראו אותו יאמינו לו. כדי לשמור על הספר בחשאי, אל החוכמה אוגמה מסתיר את זהות נושאת הספר ושולח אותם להסתובב בעולם על מנת שסיריק לא ישיג את הספר. עד עכשיו.
אנחנו מתוודעים לקורותיו של מאליק, סוחר אמיד מקאלימשן הרחוקה וחסיד של סיריק, אשר מקבל משימה להשגיח על מצודת הנר ולהודיע אם הסירינישאד מגיע לשם. כאשר הספר אכן מגיע לשם, מאליק מזמן את הצבא של סיריק כדי להסתער על המצודה ולחטוף את הספר, אבל ההתקפה לא מצליחה, כי הצבא של סיריק מפולג ומרוסק. האלים האחרים מתחילים אז להבין שסיריק אינו עוסק במלאכתו. האלים הרעים הבכירים מבינים שסיריק מזניח את הצער והסבל בעולם ואילו מיסטרה חוסמת את מארג הקסמים למי שמנסה להשתמש בקסם בדרכים מרושעות ואילו קלמבור, אל המוות החדש, הפך את טירת העצמות של העולם הבא למקום מלא שלווה שבו כל בן אדם יוכל למצוא מזור לאחר מותו. המטוטלת נוטה מאוד לכיוון הטוב וסיריק מועמד למשפט על כך שהוא לא ממלא את חובתו. סיריק תופס את מאליק ומכריח אותו למצוא את הסירינישאד עד למשפטו על מנת שיוכל להקריא אותו כעדות מול האלים ויצליח להפוך לאל העליון על כולם. אבל מאליק מבין שסיריק מטורף ויש רק פתרון אחד לבעיה שלו.
טרוי דנינג הוא סופר אמין, יעיל, אבל הוא בדרך כלל לא ממריא גבוה. הוא אכן היה חלק מצוות הכתיבה של טרילוגיית מלחמות האלים המקורית, וגם כתב את הספר השלישי (שהיה הפחות טוב מכולם), אבל הפעם הוא מחליט לנבור עמוק בתוך העולם של האלים. כמו ספר אחר שנכתב באותה התקופה ("המזל של טימורה"), האלים תופסים את מרכז הבימה, אבל בעוד שאצל ג'ף גראב, הוא מסתכל עליהם בעין צוחקת, טרוי דנינג פונה לעבר שאלה פילוסופית הרבה יותר, והיא השאלה מה הופך אל לטוב? האם העובדה שהאל מיטיב עם האדם מסייעת לעולם או שמא לא? האם קלמבור, בכך שהפך את עולם המתים למקום שטוב לגור בו ולמעשה גרם לאנשים להאמין בו ולזנוח את האלים האחרים, פוגע למעשה בבריאה כולה? השאלות האלו הופכות את הספר לרעיון פילוסופי מעניין והפתרון שלו מעניין לא פחות, כאשר קלמבור, מיסטרה וסיריק, שהיו בעבר בני אדם, נאלצים להשיל מהם פעם אחת ולתמיד את מי שהם היו כבני תמותה ולקבל את המושג של אלוהות ואת התפקיד שהם קיבלו על עצמם. ומבינים שאכן אלוהות היא לא הדבר הכי טוב שאי פעם קרה להם בחיים.
אבל בעוד שהחלק הזה בספר הוא מעולה, יש עוד חלק שהוא סיפורו האישי של מאליק, שמספר אותו בצורה הומוריסטית וצינית, שהוא נחמד בהתחלה, אבל החלק שלו לא הכי מעניין בעלילה. זה החלק של המסע בספר, שבו מאליק יוצא לעולמות שונים כדי למצוא את הסירינישאד ונפגש עם דמויות מספריו הישנים של טרוי דנינג, כמו למשל רוחה מים החרבה וארון מטרילוגיית הענקית. בעוד שאלו איסטר אגז נחמדים, המסע שלו מתחיל נחמד, אבל מתיש כעבור זמן מה. העלילה עצמה הייתה יכולה להיות קצרה באיזה 100 עמודים ולהדק אותה. וזה חבל מאוד, כי יש המון פוטנציאל לספר. בכל מקרה, מדובר בספר שיורד ברמתו מ"נסיך השקרים", אבל מסיים יפה את הסדרה.
אני מעניק לספר את הציון 7.5 מתוך 10 בסולם צפריר בגלל שהוא היה ארוך מדי וגם היו בו חלקים משעממים. אם היו מורידים אותם, לגמרי היה יכול להיות אחד הספרים הטובים של הממלכות. בכל מקרה, מי שקרא את ארבעת הספרים הקודמים, מומלץ לקרוא אותם על מנת להבין כיצד הסיפור מסתיים.
מסע בקרין 