בנקודה הזאת אי אפשר להמשיך כבר ללא ספויילרים, אין מה לעשות, כל הספר כולו נבנה על הספויילר שנחשף בשורות האחרונות של ענבר וברזל: מינה היא אלה. איך לא ראינו את זה מגיע? האמת, שלא כולם ראו את זה, וממש לא כולם אהבו את זה. אולי מכיוון שזה סותר את כל ההבנה שלנו בנוגע לרומח הדרקון, ובמיוחד שתמה שמובילה את כל הספרות והיא האיזון. האיזון של רומח הדרקון הוא הדבר החשוב ביותר שקיים בקרין, מאז קיום האלים. מספר האלים הוא 21, כך שישנם שבעה אלים מכל אחד הצדדים: טוב, נייטרליות ורשע. כאשר טאקיזיס מתה, פלדין הסיר מעליו את האלוהות והפך לוואלתוניס, הגולה, וכך נשמר האיזון, על אף שיש יותר לנייטרליות, אז זה לא הכי איזון שבעולם, אבל עדיין, כוח הנייטרליות גבר בעולם. ופתאום, משום מקום, מתברר שיש לנו אלה נוספת, אבל הפעם טוויסט. מינה היא לא אלת אופל, כפי שכולם חשבו, בגלל העיסוק שלה עם אלים נחמדים כמו טאקיזיס, כמוש וזבואים, אלא היא אלת טוב, יתרה מכך, היא הבת של פלדין ומישאקל. איך מיישבים את הסתירה לטוויסט הזה? ובכן, יש לנו ספר שלם.
בספר שלנו, מינה מתחילה להבין את המשמעות שהיא אלה ולא בת תמותה ומגלה את הנסיבות המיוחדות שבהן היא נוצרה ומדוע לא ידענו על קיומה. עדיין, מינה לא מסוגלת להתמודד עם זה ויוצאת למסע ארוך וחסר משמעות אל בית האלים כדי להבין מה מקומה. האלים משני הצדדים מבינים כי יש הזדמנות לשנות קצת את האיזון הגדול. הרוע מעוניין לצרף אליו את מינה, במיוחד לפי ההיסטוריה האחרונה שלה, וצד הטוב רוצה להראות לה את הקיום הישן שלה. כל צד מהאלים שולח את כוחותיו על מנת לשכנע את מינה בתרגילים שלו, אבל בינתיים אהובי כמוש משתלטים על העולם וריס וצל-ליל צריכים להתמודד גם עם המשימה הזאת.
אז כמובן שלאחר הסיום של הספר הקודם, כולם רצו מיד ללכת ולקרוא מה שעומד לקרות בספר הזה, אבל נאלצו להמתין זמן רב. מתברר שמרגרט וייס, שעבדה יפה עם דדליינים, דחתה את הספר בשנה שלמה, על מנת שתוכל לכתוב יחד עם טרייסי את טרילוגיית הרשומות האבודות, שגם היא תלווה בסיוט של דדליינים ובהחלטה לסגור את הסדרה סופית. עברו שנתיים מאז הספר הקודם, ובו מרגרט וייס מביאה את הסוף שבו מינה מחליטה לבחור בצד….
האמת שהיא לא בוחרת. כן, פתרון די עלוב. היא גם אלת טוב וגם אלת רוע, וידועה בשם אלת הדמעות. מינה נוצרה ברגע שהעולם נוצר משמחת האלים, באופן שפלדין לא התכוון, ולכן הוא הרדים את הבת שלו בקרקעית האוקיינוס. לאחר שטאקיזיס גנבה את האלים, היא פתאום גילתה שיש עדיין ניצוץ אלוהי בעולם, גילתה את מינה והחליטה להפוך אותה לחסידה שלה, ומכאן הסיפור התגלגל הלאה. הרעיון הבאמת מעניין שעולה מתוך הספר הזה, היא השאלה האם אדם הוא טוב מיסודו או רע מיסודו, וזה הרבה יותר חשוב כשמדובר באלים. האם אל רע מסוגל לעשות מעשה טוב? האם אלים טובים מסוגלים לבצע מעשי זוועה? התשובה שכן. ואפילו מינה, שהייתה אחת מהאלות הטובות בעולם ביצעה מעשים נוראים, אבל עדיין יש לה מצפון. למרות זאת, אני לא חושב שמצב מעורער כמו של מינה היה מחזיק זמן רב, והיינו רואים ערעור במצב האלים, כך שמינה הייתה מנסה להרוג את אחד האלים כדי לתפוס את מקומו, אבל רומח הדרקון נסגר בפנינו וחבל, כי זה היה יכול להיות מעניין מאוד.
בסיכומו של דבר, הספר עצמו והסדרה כולה לא מתעלים לרמות גבוהות. הציפיות ממרגרט וייס היו גבוהות מדי ככל הנראה הפעם ועייפות החומר כבר נראית. כמה אפשר עוד לכתוב על הדמויות המוכרות ולשנות את העולם. מלחמת הנשמות עשתה עבודה מצויינת ואולי הסיפור היה צריך להסתיים שם. כמו שנראה גם ברשומות האבודות, נראה שווייס והיקמן כבר רצו לעבור למקומות חדשים ולעשות דברים שונים. בכל מקרה, זה הספר האחרון שווייס כתבה בנפרד ולאחר הרשומות האבודות, היא והיקמן כבר לא חזרו יותר לרומח הדרקון. במציאות, המצב לא היה טוב יותר, מכיוון שווייס והיקמן כתבו סדרה שנכשלה ולמעשה, וייס והיקמן מעולם לא הצליחו ליצור משהו חדש. היקמן עבר לעבוד בנושאי VR בעוד שווייס המשיכה לכתוב ספרים נוספים, שלא מצליחים יתר על המידה והקימה חברה של משחקי תפקידים ברומח הדרקון, שגם פשטה את הרגל לאחר מספר שנים.
אני מעניק לספר את הציון 7 מתוך 10 בסולם צפריר, מכיוון שהיא שומרת על כתיבה טובה, אבל נראה שכבר לא יודעת לאיפה לקחת את הסוס העייף הזה. זה גם הציון שאני נותן לסדרה, כי לאחר שהיא מסתיימת, אתה מגלה פתרון לתעלומה, אבל לא הרבה יותר מזה. רוב הדמויות נשארות כפי שהיו בתחילה ונראה שכל הטרילוגייה הייתה קיימת כדי להראות את הטוויסט, וזה אכן מיותר.
מסע בקרין 