בעוד ששני הספרים הראשונים לא הרשימו אותי הרבה, קיוויתי מאוד שהסוף של הסדרה יהיה מרגש ומסעיר, ולמעשה, אני לא יכול להגיד שהוא עשה את זה. במקום לקבל סדרה מרתקת על האימפרייה, למעשה מעין חיקוי של משחקי הכס אבל בתקופה העתיקה של רומח הדרקון, אבל עם כל הבעיות של ספרי רומח הדרקון. הסיום לא הצליח לשפר אותו במיוחד. אבל מה קרה שם בדיוק?
שש שנים לאחר שטול נאלץ לעזוב את דלתיגות׳, חברו הוותיק אגרין חוזר כדי להביא אותו מכיוון שאהובתו קוראת לו חזרה. במהלך המסע, טול רואה את העוולות שאקאל ה-5 עושה בארגות׳ ומחליט לצאת כנגדו. בעוד שכמה כוחות מתחילים אתו, במהלך המסע הוא צובר עוד ועוד כוחות, כמו הכוחות של טארסיס ואפילו הקנדרים מהיילו, כובש ערים ומתקדם לעבר דלתיגות׳. אבל האם אדם אחד, ועוד חסר ייחוס כמו טול, מסוגל לשנות את העתיד של האימפריה? האם הוא מתכוון לשלוט בה בעצמו או שאולי לחסל את סדר האימפריה פעם אחת ולתמיד?
כפי שהבנתם מהפתיחה, הסיום אכן לא מרשים. הספר כמעט כולו הוא המסע הארוך של טול לאורך המזרח אל בירת ארגות׳. במהלך המסע, הוא פוגש חברים ותיקים, חברים חדשים, אויבים ישנים, אויבים חדשים ואז מצליח בעוד קרב, הוא קשה מאוד, אבל הם מצליחים וככה הלאה והלאה עד שהוא מגיע לדלתיגות׳ כדי להתמודד בפעם האחרונה מול הקיסר המרושע. ואז… לא קורה כלום. פשוט כלום. זה כמו לחכות לסיום המפוצץ ולהבין שאפשר לסיים את זה בשיחה נעימה על קפה, וכל הצדדים מחליטים שבאמת כל המלחמה הזאת היא שטות אחת גדולה, אז קריקט ביום שלישי הבא?
בעוד שהסוף של הספר משאיר טעם אדיר של אכזבה, הפסקאות האחרונות שלו משאירות דווקא טעם טוב, מכיוון שהן נותנות אולי את התקווה הגדולה של הספר ואת המשמעות שלו. המלחמות בארגות׳ ממשיכות ללא שום קשר, ורק הדרך שבה האדם חי את החיים, הם אלו שנותנים לו משמעות. אני חשבתי שדווקא הספר האחרון יהיה דומה מאוד לסוף של המלך הכוהן, אבל הוא הפתיע אותי לטובה. בכל זאת, נקודת אור קטנה שכזאת לא תאיר את אפלת הספר הזה.
אני נותן לספר את הציון 6.5 מתוך 10 בסולם צפריר ולסדרה כולה את הציון 7 מתוך 10. זוהי סדרה למכורים בלבד, לחובבי ההיסטוריה של קרין ולמעריצים מושבעים של תומפסון וקרטר. זאת לא אחת העבודות הטובות שלהם, והם אכן הראו שהם מסוגלים לעשות הרבה יותר (אבל בשביל זה צריך אלפים).
מסע בקרין 