לקרוא לסדרה הזאת סדרה תהיה הגזמה. אין דבר שמחבר בין ספר לספר, בין הדמויות עצמן, מלבד העובדה שהן נמצאות באותו העולם. ל-Wizards הייתה נטייה בשנות ה-2000 לכתוב סדרות של ארבעה ספרים (כאילו טרילוגייה זה לא מספיק, אז נכתוב ארבעה ספרים), שכל אחד מהם מציג סיפור אחר, כאשר יש נושא אחד גדול המחבר ביניהם. הקורבנות הגדולים מכך היו הממלכות הנשכחות, שהיו להם את סדרת הלוחמים, הקוסמים, הנוכלים, הכוהנים, ואז המבצרים, המבוכים, הערים ועוד הרבה מאוד כאלו. גם רומח הדרקון זכה לכך בסוף ימיו, כאשר נוצרו סדרות כמו "העידן החמישי" ו"סדן הזמן". המחשבה של Wizards הייתה שהספרים לא צריכים לספר סיפור אחד ארוך, אלא אם מישהו רוצה לקרוא על נושא מסוים, הוא יכול לעשות את זה, מבלי להכיר סיפורים קודמים, כמו למשל לראות פרק ב-CSI או בחוק וסדר, ממש לא צריך להכיר מה קורה, פשוט ליהנות מעלילה וזהו. זה הסיפור של "קורבנות המלחמה" וסדרה נוספת שתהיה ב-phase II של אברון. הנושא המקשר בין הספרים האלו היא המלחמה האחרונה שהחריבה כמעט את כל קורבייר וניפצה את גאליפר וחמש הממלכות.
בספר שלנו, אנחנו עוקבים אחרי ואדי ד'אוריין, נצר למשפחת חותמי הדרקונים אוריין, המוצבים בצפון קארנת', שאינו מודע לכך שלמשפחתו יש משימה סודית ביותר. כאשר המצודה של בית אוריין מותקפת על-ידי צבא אל-מתים, ואדי מקבל מאביו משימה לשמור על ארת'ינדל, קמע הארגמן, כדי שלא יפול לידיהם של הצבא הפולש. ואדי בורח משם, אבל צבאות רבים וסיעות רבות יעשו כל מה שניתן כדי למצוא את קמע הארגמן, כולל להרוג את חבריו, לרסק את ספינת האוויר שלו, ולרדוף אחריו עד הג'ונגלים האפלים של ארינאל, ארצם הקדמונית של האלפים הנצחיים.
במידה מסוימת, הספר הזה הוא ספר של מקגאפין, בדיוק כמו החותם האבוד. המקגאפין הוא מושג שהומצא על-ידי אלפרד היצ'קוק בתיאור של חפץ כלשהו (ולפעמים גם בן אדם) שמניע את העלילה. כולם רודפים אחריו, רוצים אותו, והוא התירוץ לכל הסיפור. כשעושים את זה טוב, כמו למשל בנץ ממלטה, אז הסיפור מוצלח, אבל לרוע המזל, בדרך כלל עושים את זה בצורה בעייתית ואז מבינים שללא המקגאפין לעלילה אין מקום. ושוב, לרוע המזל, זה המצב של הספר הזה. את הספר הזה כבר קראתי בעבר, ונזכרתי שכתבתי עליו ביקורת באתר תפוז זצ"ל, שבו פרסמתי לראשונה את הביקורות שלי. הצלחתי למצוא את הביקורת משנת 2006 והביקורת עליו הייתה קשה. נתתי לו את הציון 3 ולא חסכתי ממנו "מחמאות" כאלו ואחרות. כיום, בראיה קצת יותר מבוגרת, אני יכול להגיד שהוא ממש לא 3, אבל הוא גם לא כזה ספר טוב. בעולם הפנטזיה המודרנית, שספרים הם 600 ספרים במינימום ומדובר בסדרות ארוכות, יש אפשרות להרחיב על העולם, על הדמויות ולקחת את הזמן. בספר של 300 עמודים שצריך להתחיל ולהסתיים וללא המשכים, המצב לא פשוט, אבל הוא דורש מהסופר להיות מיומן, לדעת לפתח דמויות, לכתוב מספר סצינות אקשן, אבל לא להגזים ולשמור על אחידות. שוב, זה לא מה שהספר מצטיין בו.
למרות כל זאת, הספר לא ממש גרוע בקריאה שנייה. הדמויות אמנם שטוחות לחלוטין, סיפור האהבה לא כזה מובן (מגבלות דפים והכול + פיתוח דמויות בעייתי), אבל הוא קריא. הסופר, אדריאן קול, היה הבריטי הראשון שכתב ב-Wizards, וזה גם הספר האחרון שלו. מעבר לכך, סוף כל סוף, ישנן כריכות של ויין ריינולדס. בכל עולם, יש מאייר שהתמונות שלו עיצבו את העולם. ברומח הדרקון זה היה לארי אלמור, בממלכות הנשכחות זה היה קלייד קאלדוול ועבור השמש השחורה זה היה ברום. עבור אברון זה ויין ריינולדס, שהביא את המגניבות של אברון לכלל שלמות. לאחר שתי טרילוגיות עם כריכות נוראות, סוף כל סוף כריכה ראויה לשמה. בכל זאת, הספר מקבל אצלי את הציון 5 מתוך 10 בסולם צפריר. עדיין לא הבנתי מה הקשר לקורבנות המלחמה ולספר הזה, מקווה אולי להבין בספר הבא. שגם הוא, לפי שמו, יעסוק במקגאפין חדש. אין כבר רעיונות לספרי פנטזיה?
מסע בקרין 