יש ספרים שקשה להתייחס אליהם ברצינות. זה מתחיל עם תמונת הכריכה. כמה שאני אוהב את קלייד קולדוול, והציורים שלו הם נהדרים בממלכות הנשכחות וגם בעולם מיסטארה, הם פשוט לא עושים את זה ברומח הדרקון. לפני שאתחיל בכלל לדבר על הספר, הסתכלו על הכריכה. מה אפשר להבין מהספר? יש ברברי צעיר שנלחם נגד ברברי גדול מעל גולגולות. רגע, אבל זה ספר על סער בהיר-להב, והוא רוצה להיות אביר סולאמניה, אז למה הוא לא לובש חולצה? ומה לכל הרוחות עושה הבחור עם החליל שעומד על רגל אחת? זאת אחת התמונות המטופשות ביותר של רומח הדרקון. ולמען האמת, היא גרמה לי לחשוש מאוד לגבי הספר. מעבר לכך, נאלצתי להתגבר על החשש שלי מסדרת שישיית המפגשים וגם על הרתיעה שלי ממייקל וויליאמס.
מעבר לכך, לספר הזה יש מקום חשוב. כשהתחלתי את המסע הזה בעקבות העבודה שלי לאוניברסיטה (כן, יש סמינריון על רומח הדרקון, אני חושב שהוא יחידי בעולם כולו, אבל יש), נאלצתי לנבור בכל הספרים של רומח הדרקון, וגם בספר הזה. נאלצתי לנשום עמוק ולקרוא אותו, וזה היה הספר הראשון שהתחלתי בכל המסע הזה. פתאום הבנתי שהוא לא כזה נורא כפי שחשבתי, ופתאום התחלתי לקרוא אותו ולהתעניין במה שקורה. המחשבה שאולי לא כל הספרים כאלו נוראים (אבל כן, חלקם באמת כאלו נוראים), גרמה לי לרצות ולהתחיל במסע הזה. אז זה היה למעשה הספר הראשון שקראתי בקריאה המחודשת.
אז בואו נתעלם מהתמונה ונתעסק בספר. הפעם אנחנו מציצים לימי נערותו של סער בהיר-להב, בנו של האביר הגולה מסולאמניה, שיוצא חזרה לסולאמניה בשנות הנעורים כדי להבין מה קרה לאביו וכיצד הוא נהרג. סער נתקל באטימות הסולאמנית הידועה לשמצה ובעקבות התערבות של יצור מסתורי בשם ורטומנוס, הוא יוצא למסע לאורך סולאמניה אל טירת בהיר-להב, שיהפוך להיות למסע לגילוי עצמי ולמהות האבירות ולאותה שבועה ומידה שאליה האבירים כפופים, לטוב או לרע.
אתחיל בכך שהספר טוב. טוב מאוד אפילו, למרבה פליאתי. בעוד שהעלילה נראית מופרכת ביותר, וההתחלה קצת איטית, דבר שיכול לפגוע בספר כולו, ההמשך שלו מתאר את סער בצורה הטובה ביותר והופך אותו לאחת הדמויות האהובות ביותר. סער הוא דמות בעייתית מאוד בסדרה ואין כמעט ספרים עליו. לרוב מדברים עליו בגוף שלישי ועל המעשים שלו, אבל בתכל'ס, הוא לא עושה הרבה. הספר הזה הוא הזדמנות להכיר את סער הצעיר ללא החבורה המקיפה אותו. לראות אותו מתמודד עם החיים שלו ועם עברו. כמו כן, יש בונוס למי שקורא את הסדרה ברצף הכרונולוגי, מכיוון שבמהלך הקטעים, סער מגיע לטירת די קאלה, שהופיעה כבר בספרים מזלו של הסמור וגיילן האביר, ומגלה את העבר שלו ואת הבגידה שהפילה את משפחתו ויש כאן סגירת מעגל מרגשת. עוד כמה דמויות עושות הופעות אורח קטנות ויש הרגשה של אחידות בכל העלילות של משפחת בהיר-להב, מה שמעלה את הציון יותר לספר הזה.
זה אחד הספרים הטובים יותר של מייקל וויליאמס ומגיע לו ציון לשבח. אני מעניק לו את הציון 8.5 מתוך 10 בסולם צפריר ומתברר ששישיית המפגשים היא סדרה הרבה יותר טובה מכפי שציפיתי בתחילה. עשו לה נזק במהלך השנים והכפישו אותה. הספר גם יצא בעברית ולמי שיש מזל, אולי ימצא כרך באחת מחנויות היד-שנייה שבארץ.
מסע בקרין 
אני פחות אהבתי את הספר הזה. מסדר האבירים ברומח הדרקון נתפס כחבורה של בירוקרטים צדקנים עם אפס יכולת לחשיבה יצירתית או הגיונית.
הכל חייב להתאים את עצמו לחוקי השבועה והמידה (כולל הוצאת הצדק לאור בקרב – נו באמת).
המסר שורטומנוס מנסה להעביר לסער זה בדיוק זה: תפעיל שכל. יש לך בחירה!
אם לפחות היינו מגלים בסוף מה קרה לאנגריף או שסער היה לומד/משתנה/מתפתח בעקבות המאורעות, מילא.
אבל לא בגלל זה לא אהבתי את הספר (קראתי בעברית). הכתיבה היתה בעיניי טרחנית והעלילה מופרכת.
אולי אני דווקא טועה בכך שאני קורא את הסדרה בסדר כרונולוגי. אני לא זוכר כמעט בכלל את העלילה של החבורה במלחמת הרומח והתחלתי לקרוא כרונולוגית כך שסדרת המפגשים קודמת. אולי אם הייתי יודע/זוכר מה היה תפקידו של סער בסיפור העיקרי הייתי נהנה יותר בספר הזה.
אני מניח שגם אני קצת "בירוקרט צדקני" כי אני מתכוון להמשיך בסדר הכרונולוגי 🙂
אהבתיLiked by 1 person
אני חושב שהספרים של מייקל וויליאמס הם טעם נרכש. בפעם הראשונה לא הצלחתי לסיים את הספר, בפעם השנייה קראתי אותו כמעט ביומיים וחצי. הספר הזה מוצלח יותר כאשר קוראים לפני זה את מזלו את הסמור ואת גיילן האביר, שהספר הזה הוא מעין אפילוג עבור הסיפור שהיה שם, ומספר את תחילת השושלת של סער. הספר הזה הוא חלק מסדרה ארוכה ולכן לא תמיד מקבלים תשובות, וחלק מהתשובות נקבל בשלב מאוחר יותר. השיעור שסער לומד בספר הזה חשוב מאוד לספרי הרשומות, ובמיוחד כאשר האבירות נמדדת במהלך "דרקונים של ליל החורף".
אהבתיאהבתי