ספר אמצעי בטרילוגיה הוא בדרך כלל הספר הבעייתי ביותר. דבר ראשון, הוא צריך להרחיב את הספר הראשון מבלי להגזים יותר מדי, מצד שני הוא לא צריך להיראות כמו ספר סתמי שסתם קוראים אותו עד שמגיעים לסיום המפוצץ. כתוצאה מכך, אני ניגש תמיד לספרים שניים בחרדה כלשהי. בפעם האחרונה שביקרנו את קנדלר וחבריו, הם עדיין רדפו אחרי החוטפים של אספרה. ופה יש בעיה אחרת. הספר הראשון היה כולו בנוגע למרדף אחרי אספרה ונראה שהספר השני ממשיך באותה מגמה. האם נדונתי לקרוא ספר שהוא זהה לספר הראשון?
אז קודם כל, לא. אמנם, המרדף ממשיך, אבל מעבר למרדף, מדובר למעשה במשחק של חתול ועכבר בין קנדלר ובין טי'אומה, משנת הצורה, אולי אחת הדמויות העגולות ביותר שנכתבו בספרים כאלו, שמתחילה כמו רשע פשוט ודו-ממדי והופכת לאט לאט לדמות הרבה יותר מעניינת ובעלת מניעים שונים, כך שלא לגמרי מבינים מה בדיוק יוצא אתה. המרדף שלנו ממשיך אל מחוץ לארץ האבל ואל ארצות קרנאת', מישורי טאלנטה והרי מרור של הגמדים. מתברר כי חותם המוות של אספרה יצר הד אדיר בכל העולם וקבוצות רבות מכל רחבי העולם יוצאות לחפש אחר אספרה. חלקם, כמו מלכת הליצ'ים, רוצה לשמר את החותם ולהתחיל מחדש את הבית ה-13, ואילו הדרקונים מארגונסן והאלפים מארינאל, שזוכרים היטב את המלחמה העתיקה סביב החותם, מנסים להרוג אותה. בינתיים, קנדלר וחבורתו לא רק שצריכים למצוא את אספרה, אלא גם להילחם באויבים שמגיעים מכל עבר, וחלקם חזקים מהם בהרבה מאוד.
אחד המקומות שבהם מבקרים הגיבורים הוא בממלכת קארנת', אשר מציגה מדוע אברון הוא אחד עולמות המערכה הטובים ביותר. במהלך המלחמה שנמשכה 100 שנה, שליחה של חיילים הופכת להיות עסק יקר במיוחד, ולכן בהוראת המלך קאיוס הראשון, החיילים המתים, מוקמים שוב לתחייה וכך אפשר לחסוך בחיילים יקרי ערך, ולא רק זה, אלא שהחיילים האלו לא צריכים לישון, לא צריכים לאכול ולא צריך גם לשלם להם. מרבית החיילים בקארנת' חותמים עם הגיוס שלהם, שלאחר מותם בקרב, הם יוקמו לתחייה כזומבים או שלדים, ולרובם לא אכפת, כי זה עוד קצת כסף בכל חודש. בעוד שבית קאנית' הקים את המחושלים, שהם יותר יקרים, אבל לוחמים הרבה יותר טובים, קארנת' מתבססים על לוחמים זולים ורבים. אני אוהב את הרעיון הזה, מכיוון שהוא מראה שהאנשים בעולם מבינים שקסם זה חלק מהחיים, הוא עדיין מופלא, אבל הוא משאב שצריך לנצל. בעוד שאפשר להשתמש בקסמים כדי להעצים את הטכנולוגיה, אפשר גם להקים אתו מתים, ומעבר לעובדה שחיילים קארנת'ים רגילים לא אוהבים להסתובב עם המתים (בגלל הריח), הם לא רואים שיש עם זה בעיה וזה לא נחשב לבעיה מוסרית. זאת נקודת ראייה מעניינת מאוד של העולם.
למזלי הרב, הספר הזה אינו מרגיש כמו ספר שני טיפוסי והוא אפילו טוב יותר מהספר הראשון. הוא מרתק מאוד, והמרדף שיכול היה להתנהל בצורה משעממת מאוד, הופך מהר מאוד למרתק. הביקור בחלקים השונים של העולם רק מוסיף להכיר את הגודל האדיר של האפשרויות השונות שיש לעולם הזה. ואני לא מבין מדוע לא עושים משחק עולם פתוח באברון. האפשרויות פשוט עצומות. אני נותן לספר את הציון 8.5 מתוך 10 בסולם צפריר ומחכה כבר לראות איך הסדרה מסתיימת, בייחוד לפי האופי המסתמן לקראת סוף הספר.
מסע בקרין 