המסע ברייבנלופט הוא גם מסע לתוך התודעה ולתוך התרבות שלנו. בעוד שבערפד הערפילים יש התנגשות בין הערפד העתיק שאנחנו מכירים מספרים כמו דרקולה (ההשראה הגדולה ביותר לסטראד), חיה חסרת מעצורים, מפלצת שותה דם שמגיעה ממעמקי הפסיכולוגיה האנושית, לבין הערפד המודרני והמיוסר, שמכירים בדרך כלל מספריה של אן רייס, כמו "ראיון עם הערפד", שהופכת את הערפד למשהו חושני, אירוטי, אפילו מושא להערצה. ההתנגשות הזאת בין החיה לבין הנשגב יוצרת את אחד הספרים הגדולים ביותר שאי פעם נכתב על ערפדים וגם יצר את ז'אנר הערפד האלפי. ועכשיו, אותה סופרת, כריסטי גולדן, שהפכה את הספר הראשון שלה לרב מכר אדיר, נקראת לחזור אל מעבר לערפילים, אל ממלכת האימה רייבנלופט. הבחירה שלה היא גם מוזרה וגם ממשיכה את אותה התמה, של התנגשות תרבותית, ובמיוחד, ניכרת ההשפעה של אן רייס על כריסטי גולדן.
בספר הזה, רייבנלופט כבר יבשת גדולה, עם מספר ממלכות של שליטי אופל. אנחנו מדלגים כמה מאות שנים. אנחנו לא עוד בימי תחילת שלטונו של סטראד או הנגיד סות', כעת תושבי רייבנלופט יכולים לעבור מדי פעם מממלכת אופל אחת לשנייה, תלוי אם יש לך מספיק קסמים, וכך עושה ספינת הקיטור גבירת המוסארד. ספינה זאת, המוכרת לנו כל-כך מסיפורי מארק טווין, נודדת בין חופי הממלכות השונות ומביאה לחופים הארורים קצת מרגוע בדמות להקת שחקנים, זמרים ורקדנים, שמעלה הצגות בפני הקהל השבוי בממלכות הערפילים. כבר בתחילת הספר משהו משתבש, כאשר השחקנית הראשית, ליזה, נרצחת ככל הנראה על-ידי מחזר נלהב מדי וכדי להימלט מאימת הקארגאט, המשטרה הסודית של אזאלין, קברניט הספינה, קפטין דומונט האמיץ, בוחר לשוט לתוך הערפילים הלא נודעים. וכך גבירת המוסארד שטה לה לממלכה חדשה, אי בשם סוריין, אשר בתחילה נראה תמים מאוד, כמקלט קטן של אנשים קשי יום, אבל לאט לאט מתגלה שלא הכול כשורה.
הרקדנית הצעירה לריסה היא הרקדנית הראשית על סיפון גבירת המוסארד, אשר חיה כמעט את כל חייה על הספינה, אך ההגעה אל האי הזה, פותח צוהר לתוך העבר שלה, מכיוון שהיא בטוחה שהיא ביקרה בעבר, ולא רק זה, אלא שהשיער הלבן והארוך שלה, שהפך לסימן ההיכר שלה, הלבין כתוצאה ממה שהיא פגשה בתוך הביצה שמקיפה חצי מהאי. לריסה תצטרך להבין היטב מי החברים שלה ומי האויבים שלה, ואילו סודות כל אחד מהם מסתיר, וחשוב יותר מכך, מה הסוד שהיא עצמה הכריחה את עצמה לשכוח.
אמרתי בהתחלה כי הבחירות של כריסטי גולדן מוזרות, ואלו הדברים המוזרים. דבר ראשון, היא לא ממשיכה לכתוב על סטראד פון זארוביץ'. למעשה, הייתה בחירה מודעת שלא לבחור בסטראד לספרים הבאים, ורק בגלל הירידה במכירות החזירו אותו. דבר שני, העלילה לא מתמקדת באחד מאדוני האופל המוכרים של רייבנלופט. במקום לבחור בהאקון לוקאס, וקנה, או אפילו אזאלין, כריסטי גולדן בוחרת באנטון מיסרוי, לורד הזומבים של סוריין, אדון אופל שולי, שלא מופיע באף אחד מהספרים הבאים. זהו למעשה ספר קטן, אבל כריסטי גולדן מצליחה להפוך אותו לגדול. כתיבת הדמויות שלה נפלאה, ואפילו ישנם רגעים שבהם אפשר להבין את הרשעים של הסיפור. כמו כן, נושא משעמם כמו זומבים (באמת, כמה אפשר לכתוב על זה), הופך להיות מעניין מאוד, כאשר מערכת קסמים חדשה מופיעה בספר הזה, שהיא גם הגיונית וגם מוזר שהרבה ספרים אחרים מהעולם של TSR לא לקחו אותה עד הסוף. העולם של סוריין הוא למעשה המקבילה הרייבנלופטית של ניו אורלינס, המקום עליו אן רייס כתבה לעתים קרובות, וגם השפה הצרפתית שנשמעת מדי פעם, שומרת על הניחוח הקריאולי של המקום.
זהו ספר נהדר ששומר על טריות לאורך זמן (30 שנה מאז שיצא), ומומלץ מאוד לקריאה. למי שיש את הזמן, כדאי לקרוא אותו לאט, להתעג עליו כמה עמודים מדי פעם, ולתת לאימה לחלחל פנימה. אני מעניק לו את הציון 9 מתוך 10 בסולם צפריר. לאחר הצלחת הספר הזה, כריסטי גולדן כתבה עוד ספר אחד לרייבנלופט ואז עזבה את TSR השוקעת כדי לכתוב ספרים בעולם של מסע בין כוכבים וגם מלחמת הכוכבים. הצלחת הספרים האלו והאחרים הפכו אותה לשם דבר בעולם של וורקראפט והיא הפכה להיות כותבת הספרים הראשית של בליזארד.
מסע בקרין 