סופרים הם אנשים שאוהבים את היצירות שלהם. הם משקיעים בהן מאות ולפעמים אלפי שעות שבהם הם מפתחים אותן, בונים את העולמות ויוצרים דמויות בלתי נשכחות. אפילו שנראה שרומח הדרקון היא מסחטת כספים בלתי נלאית, יש לזכור כי בעצם מדובר בילד אהבה של הרבה מאוד אנשים, שתכננו עולם שלם ובחנו את הפרטים שלו לעומק. ולכן שהבוסים שלך מחליטים להרוס לך את היצירה, יש לך שתי אפשרויות. ללכת אתם או נגדם. הסיפור שלפנינו מציג מלחמה שכזאת, שאולי אפילו מעניינת יותר מהספר עצמו.
כשהוחלט להוציא את העולם רייבנלופט, מראש הכוונה הייתה שניתן להגיע אליו מכל העולמות של TSR, כלומר, מרומח הדרקון, הממלכות הנשכחות, גרייהוק, ועוד הרבה עולמות טובים אחרים. כתוצאה מכך, היה רצון להשתמש בדמות משנית ידועה של אחד העולמות כדי לקדם את העולם. עד פה טוב ויפה, אבל מה קורה כשהסופרים לא רוצים? פה אנחנו מגיעים לנושא של זכויות יוצרים. מרגרט וייס וטרייסי היקמן יצרו את הדמות של הנגיד סות', אביר המוות הטרגי, עבור סדרת הרשומות שלהם, והוא גם קיבל במה רחבה יותר בטרילוגיית האגדות, והפך להיות כמעט מן הרגע הראשון לדמות אהודה בגלל המגניבות הבלתי מתפשרת שלו. הוא היה רטנן יותר מתניס (אם דבר כזה בכלל אפשרי), הוא שיעבד אלפיות והפך אותן לבאנשי, אביר סולאמניה לשעבר שהיה יכול להציל את העולם מהחורבן אבל בחר במניעים אנוכיים ועכשיו הוא גופה בוערת בתוך שריון שרק ניתן לראות את עיניו הבוערות מתוך חריץ הקסדה. אין מה להגיד. בכל פעם שהזכירו את שמו של הנגיד סות', המעריצים הריעו. והוא גם היה אל-מת, יציר אופל, ולכן, האפשרות המעולה ביותר של TSR להכניס דמות משנית מרתקת לעולם החדש שלהם. וייס והיקמן לא הסכימו.
כל זה לא עניין את TSR, מכיוון שהם היו בעלי הזכויות לנגיד סות', ובעצם לכל הפרנצ'ייז. תחשבו על זה. אתם סופרים ויוצרים עולמות ודמויות ומתברר שכל זה הופך להיות הקניין הרוחני של הבוסים שלכם, שיכולים אחר כך לעשות כל מה שהם רוצים אתה. המחלוקת הזאת הופלה בחיקו של ג'יימס לאודר, שהיה עורך הספרות של רייבנלופט, שקיבל הוראה לכתוב ספר על הנגיד סות' ברייבנלופט. ג'יימס, שהיה חבר טוב ועמית לעבודה של וייס והיקמן נקרע בין שני המחנות. באחד מהם, הוא הבין לגמרי את וייס והיקמן, ומצד שני, הוא עדיין עובד חברה וצריך למצוא סופר שיכתוב את הסיפור של הנגיד סות'. ג'יימס החליט למצוא את הדרך האמצעית וקבע כי הוא יכתוב את הספר, כדי שיעשה את זה עם כל הכבוד האפשרי לנגיד סות'. זמן קצר לאחר מכן, הסופר ר. א. סלבטורה גם נתקל בבעיה הזאת, כאשר החליט שהוא כתב מספיק ספרים על דריזט ואפילו הרג חלק מהדמויות בספרים. TSR הודיעו לו שהם יחזירו את הדמויות לחיים וימשיכו לכתוב על דריזט, כי למעשה, דריזט לא שייך לו. הם הרחיקו לכת ואפילו פרסמו שם של ספר ושכרו כותב שיכתוב את ההמשך לספרים, אבל אז סלבטורה נמלך בדעתו וחזר לכתוב את דריזט… עד היום…
ג'יימס לאודר מביא את הנגיד סות' לרייבנלופט לאחר טרילוגיית האגדות, כאשר הוא רודף אחרי נשמתה של קיטיארה אהובתו. הערפילים מושכים אותו פנימה אל ממלכתו של הערפד האהוב שלנו, סטראד פון זארוביץ', אבל ממש לא מקבל בזרועות פתוחות את האיום הנורא שסות' מהווה עבורו. הנגיד סות' מנסה למצוא דרך לברוח מתוך רייבנלופט, אבל הוא מגלה שלסטראד יש תוכניות משלו.
זה הספר הראשון שבו הנגיד סות' מקבל במה ראשית ונראה שג'יימס לאודר מאוד נהנה לכתוב אותו. בפעם הראשונה, אנחנו רואים את סות' מאבד שליטה, מתחיל לפקפק בעצמו, כאשר הקשר עם טאקיזיס נקטע כאשר הוא עובר לרייבנלופט והוא צריך להתמודד לא רק עם יריבים קשוחים כמותו, אלא גם להתמודד עם הזיכרונות שלו. העבר של סות' סוף כל סוף לוכד אותו ונותן לו הזדמנות אמיתית לגאולה, אבל נראה שסות' דוחה אותה שוב ושוב, וזה באמת הופך אותו לגיבור טרגי. גם סטראד עצמו מקבל שדרוג לא רגיל והוא כבר לא הערפד הצעיר שפגשנו ב"ערפד הערפילים", אלא מבוגר בכמה מאות שנים, תככן לא קטן, ויריב ראוי בהחלט לנגיד סות'. בעוד שהתפקיד שלו אינו גדול, הנוכחות שלו דוחקת את כל שאר הדמויות לצד, וזה אולי הספר הטוב ביותר שבו הוא מופיע. העלילה עצמה אינה ייחודית, אלא ממשיכה לחקור את נשמתו של סות' ושל העולם רייבנלופט, אבל למעשה לא מעניקה הרבה תשובות. זהו ספר של דמויות, של אווירה ופחות של התקדמות עלילתית, כאשר הסוף ידוע מראש. הספר מקבל את הציון 7.5 מתוך 10 בסולם צפריר. קריא ונחמד, אבל מיועד כמעט רק למעריצי סות' וסטראד.
בספר הבא, אנחנו חוזרים אל כריסטי גולדן, שכתבה את ערפד הערפילים, והפעם היא מתרחקת מאוד מסטראד והערפדים וניגשת לעסוק בנושאים מתים אחרים.
מסע בקרין 