כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, לסלבטורה אין כמעט אמצע. הספרים שלו טובים או לא טובים. אבל כשהם טובים, הם ממש טובים. השאלה עצמה היא כזאת, האם הספר השלישי בסדרה, שהוא בדרך כלל הכי קשה לכתוב, בגלל מריחת עלילה (דבר שסלבטורה סובל ממנו קשות), יהיה ספר טוב. הספר הראשון היה טוב מאוד, השני נפילה גדולה, ומה קורה לאחר הנפילה?
בפעם האחרונה שפגשנו את קאדרלי ודניקה היה ביער שילמיסטרה. כמצופה, בסופו של דבר, האלפים הבינו כי האויבים של טירת טריניטי הם חשובים מאוד, והיה צריך במותו של ראש האלפים כדי שבנו האצילי יתפוס את השלטון. כמה טוב שהוא גם תומך של קאדרלי ולוטש עיניים לעבר דניקה. בצד השני, קיירקן רופו, הבחור האווילי מהספר הראשון שמנסה לגאול את עצמו מגלה, באופן לא מפתיע במיוחד, שהוא פחדן אבל ברמה קשה ופוגע במאמצי המלחמה של חבריו. קאדרלי וחבריו מגלים שהם צריכים להעביר את מאמצי המלחמה שלהם ליעד הכיבוש הבא, קאראדון, עיר נמל חשובה שיכולה לעזור לאנשי טירת טריניטי להתבסס באיזור ולקבל תגבורות ואספקה.
מה שמסייע כעת לטירת טריניטי היא העובדה שבקאראדון שולט ארגון המתנקשים החשאי הידוע בשם מסיכות הלילה. הארגון הזה, שמופיע במספר ספרים נהדרים של הממלכות הנשכחות, כולל נשף המסיכות, שכבר סקרתי במסגרת ספרי ההרפרים וגם בסדרת "ארביס קייל" המעולה, הם אחד מהארגונים הרצחניים והמתוכחמים ביותר בכל הממלכות. ברגע שהם רוצים להרוג מישהו, הם עושים את זה. טירת טריניטי שולחת את אחד המתנקשים להרוג את קאדרלי, על מנת לחסל את האיום של המנהיג החדש שהגיע מספריית אדיפיקנט. קאדרלי עצמו יוצא לקאראדון על מנת לסקור את המצב של העיר, ומעבר לכך שהוא צריך להתמודד עם המתנקשים המאיימים על חייו, קאדרלי צריך להתמודד עם משהו הרבה יותר אישי, ההבנה שהאמונה שלו באל היא לא רק מס שפתיים עקב היותו חבר בספרייה, אלא ההבנה שמדובר בדרך חיים חדשה, וכי להבין שיכול להיות ואתה אחד מנבחרי האל.
הפעם סלבטורה מפגיז. ואיך אני אוהב את סלבטורה ככה. חסר מעצורים, מלא בתשוקה, כשהוא רואה את העלילה לנגד העיניים שלו. נראה שזה היה צריך להיות הספר השני בטרילוגייה, לאחר מזמור קודש. לרוע המזל, צריך לעבור גם את הספר השני. אבל כאן הדילמות של סלבטורה מגיעות לשיא, אקשן ללא מעצורים וגם זוג הגמדים פחות מעצבן (עד כמה שניתן), ומעבר לכך, הוא מכין את הקרקע לקראת הקרב הסופי והאחרון שיביא אותנו ישירות אל טירת טריניטי. הדבר שעוד אהבתי בספר הוא היכולת של סלבטורה להראות ניגודים. כפי שהוא מראה בדרך כלל את דריזט ואת ארטמיס כשני צדדים של אותו המטבע, להראות כיצד האדם יכול להרים את עצמו אפילו כשנסיבות החיים שלו קשות (דריזט) או להתרסק (ארטמיס), כך גם הפעם יש את קאדרלי מול קיירקן רופו. בעוד ששניהם מתחילים מאותה הנקודה, סלבטורה מראה כיצד אדם אחד יכול להעלות את עצמו, באמצעות אמונה וכוח רצון, בעוד שהאחר מתרסק יותר ויותר באמצעות פחדנות וחוסר אמונה.
הציון, כמובן, יהיה גבוה הפעם, והספר מקבל את הציון 9 מתוך 10 בסולם צפריר, וזהו אחד הספרים החזקים ביותר של סלבטורה ומציג אותו בשיא יכולתו. כשזה טוב זה טוב. הדבר שמוזר יותר הוא שיש עוד שני ספרים לחמישייה הזאת, ונראה כאילו העלילה עומדת להסתיים בספר הבא, עם הקרב הגדול בטירת טריניטי. האם יש פתרונות לכך?
מסע בקרין 