יום הסערה – דרקוני העידן החדש 2 – ועכשיו לעלילה

החלק הראשון של טרילוגיית הליבה של העידן החמישי היה בינוני במקרה הטוב ונוראי במקרה הרע. כמו כן, מי שקרא הבין שרוב הספר הראשון הוא למעשה הקדמה לעלילה המרכזית. לג'יין רייב היו אפשרויות רבות לעלילה המרכזית של הספר, והפעם נראה שהיא השתדלה יותר והצליחה יותר. אבל במידת מה, כמובן. הספר, כמו רבים מספרי הפנטזיה הידועים שלנו, לא יודעים לשמור על המתים בארון הקבורה שלהם, ולכן, כבר בתחילת הספר אנחנו מתבשרים כי דהאמון גרימוולף, שצנח לתוך האגם יחד עם הדרקון שלו סערה, לא נהרג. למרות זאת, הוא כמעט ולא יהיה חשוב לעלילה שלנו עד סוף הספר. אז מה קורה בספר השני?

לאחר הקרב בין דהאמון וסערה ומותה של שאון, החבורה יוצאת למלחמה שלהם נגד דרקוני העל. המכשפים בצריח מגלים כי חפצי הקסם מעידן החלומות עדיין שומרים על כוח חזק שנותר מהאלים ואם הם ישברו אותם, הכוח שיתפרץ מהם יהיה מספיק חזק כדי להגביר את כוחות הקסם הקיימים בעולם. ברגע שהקסם יהיה חזק, הקוסמים יהיו מסוגלים לפתוח במתקפה נגד הדרקונים ולשנות את סדרי השלטון. לרוע המזל, גם הדרקונים יודעים את זה ושולחים את כל הכוחות שלהם למצוא את מעט הפריטים שעוד נותרו. כדי למצוא את כל הפריטים, החבורה מתפצלת ויוצאת לכל רחבי אנסאלון ההרוסה על מנת למצוא את חפצי הקסם האלו ולאחד אותם.

הדבר הטוב שניתן להגיד על הספר הוא שהעלילה סוף כל סוף מתחילה. בעוד שבספר הראשון ראינו מה קרה במהלך 30 השנים לאחר מלחמת הכאוס והכרת החבורה החדשה, עכשיו מתחילים לראות מה קורה אתה. דהאמון, הדמות המעניינת ביותר, נדחקת אמנם לשוליים, אבל הוא עובר את השינוי המעניין ביותר, כאשר במהלך התקפה של אבירי האופל, קשקש של מליס ננעץ ברגלו וגורם לכך שמליס משתלטת עליו. מעבר לכך שדהאמון לא זוכה אף פעם למחילה וכפרה בעקבות היותו אביר אופל, עכשיו הוא באמת הופך לכלי משחק בידיה של מליס, דבר שמתנקם בו בצורה קשה מאוד. ועל זה עוד בהמשך. שאר החבורה מעניינים פחות או יותר ויחסית קלישאות. יש את בליסטר, תואמת גדילן, אבל הרבה פחות מצחיקה, פריל, אלפית קאגונסטי שלא ברור אם היא מיסטיקנית או מכשפת או דרואידית או מי היא בדיוק, יש את ריג, שהוא גבר שחור זועם וגם גרולר שהוא חצי עוג רגיש. חבורה באמת מוזרה, אבל הנקודה שבה הספר באמת נותן סיבוב הוא ברגע שאנחנו פוגשים שוב את גילתנאס. כן, לאחר ששים שנה שאין לנו מושג מה קורה לו, מתברר שגילתנאס וסילברה כבר לא אייטם חם, וסילברה המשיכה בחייה. גם אושה מחליטה להצטרף לחבורה ויוצאת יחד עם פאלין להרפתקאות שלהם ואנחנו מכירים סוף כל סוף את אולין, בנם של פאלין ואושה, ומגלים שהוא הרבה יותר דומה לרייסטלין ממה שאנחנו אוהבים. ונראה שבכל דור ודור, קיים מישהו ממשפחת מאז'ר שמזכיר מאוד מאוד את רייסטלין וזה מאוד מאוד נוראי, אבל אין מה לעשות, החבר'ה האלו אוהבים קסם.

פחות אהבתי שהחיפוש אחר חפצי הקסם הוא פחות תעלומה ופשוט משימה של משחק מחשב. להגיע למקום, לחסל כמה יצורים ולהשיג את החפץ. הייתי רוצה יותר תעלומה, יותר חידות, יותר מיסטיות לגבי חפצים עתיקים ולא פשוט כמו שזה. מעבר לכך, כפי שכתבתי, הדמויות שבלוניות ונראה שמנסים בכוח לשדך דמויות אחת עם השנייה רק בשביל המתח המיני והאהבה. זה לא עובד. בכל זאת, מדובר בספר שהוא הרבה יותר טוב מהראשון, אפילו שהוא אחד מהחלשים בספרי הליבה. הפיצול של החבורה עושה רק טוב והסיור באנסאלון ההרוסה מראה את האיומים הרבים שלנגדם ניצבים תושבי קרין. כמו כן, ג'יין רייב מציגה לנו עולם שבור, הרוס וגם הגיבורים שלו שבורים והרוסים. רוב הדמויות נכות בצורות כאלו ואחרות, גרולור הוא חירש, חלק מהדמויות עיוורות, והן לא שולטות לרוב במעשים שלהן. כוחות הריפוי של המיסטיקנים מתחילים להיחלש והכול מסתיים בטוויסט מפתיע ביותר שבו דהאמון מאבד שליטה על עצמו ורוצח כמה מהחבורה, כולל את סהר-פז.

הספר מקבל אצלי את הציון 8 מתוך 10 בסולם צפריר, שזה בסדר וקריא, אבל עדיין לא מתקרב לספרי הליבה האחרים. מקווה מאוד שהסיום של הספר יהיה טוב ויצליח לפתוח את העידן החמישי.