גאות ושפל של דם – מלחמות המינוטאורים 2 – מלחמת האזרחים הגדולה

ריצ'ארד נאק חזר בגדול לעולם של רומח הדרקון עם ספר המינוטאורים המושלם, וכעת כל מה שנותר לו לעשות הוא להמשיך כפי שעשה. אבל יש לזכור עובדה מפתיעה ביותר, זאת הטרילוגייה הראשונה של נאק. עד אז הוא כתב ספרים בדידים שאפשר היה לכנות כמעין טרילוגייה. אפשר היה לקחת את הספרים, אגדת הומה, קאז המינוטאור וארץ המינוטאורים כטרילוגיית מלחמת הדרקונים השלישית, אבל מדובר בשלושה סיפורים נפרדים, שהאחרון בסדרה אחרת לגמרי. ולכן, כל ספר היה סגור בפני עצמו. בעוד שקאז המינוטאור ניסה להמשיך את עלילת אגדת הומה, ובזאת החולשה שלו, בארץ המינוטאורים ממשיך את הסיפור לכיוון אחר לגמרי ולכן הוא מוצלח בתחום הזה. שאר הספרים של נאק גם היו בדידים, וכך הוא ניגש גם לסדרה הזאת, דבר שלא מיטיב עימה לגמרי. כמו כן, הוא חוטא באחד החטאים הגרועים ביותר של הספרות, חטא שחולה מוכרת בו היא מרגרט וייס.

אנחנו ממשיכים את הסיפור מספר שנים לאחר הסיפור הראשון, וכך אנחנו למעשה מגלים כי הספר הראשון, שהודיע בהתחלה כי הוא ממשיך את מלחמת הנשמות, למעשה מתרחש מספר שנים לפני כן, וכי עכשיו, בספר הזה, אנחנו נמצאים במהלך מלחמת הנשמות, כאשר הקיסר הוטאק שולח את מריטיה, בתו היחידה, לפגוש את גאלדר ואת מינה, על מנת לתכנן את כיבוש סילבנסטי. הוטאק יעשה הכול על מנת להרחיב את האימפריה שלו, וזה כולל לכרות ברית עם העוגים, שהיו בעברם המשעבדים של המינוטאורים, ולשלוח אליהם עבדים למכרות. לא כל המינוטאורים מקבלים את המהלך הזה בהבנה, במיוחד לא העבדים שנשלחו למכרות העוגים הרצחניים. אחד מהם הוא פארוס, אשר ניסיון הבריחה הכושל שלו מהמרד בווירוקס, מושבת העבדים במיתאס, גרם לכך שהוא יישלח למכרות נוראים עוד יותר. במקום ההוא פארוס פוגש את העוג שכרת את הברית עם הוטאק, גולגרן, עוג מטופח שנראה יותר כמו אלף ובעל מחשבה חדה ולא אופיינית, ששואף להגיע ליותר מאשר מצביא בכיר בצבא. ומאחורי כולם נמצאת נפארה, אשתו של הוטאק, שכוחותיה מתעצמים, אבל גם המוסר שלה מתרופף ואין מי שמסוגל לעצור אותה.

בעיקרון, הספר הזה דומה לספר הראשון בצורה יותר מדי מפחידה. בשניהם אנחנו קוראים על היחסים בין הוטאק וגולגרן, בשניהם פארוס נמצא במושבת עונשין ומנסה לברוח ממנה (כמו כל עונה של נמלטים בהם הם צריכים להימלט מכלא אחר), ובשניהם נפארה מתלוננת למה ארדנור, בנה הבכור, הוא לא היורש של הוטאק, במקום בנו השני, בסטיון. בעוד שבספר השני צריך להרגיש שיש תאוצה רבה יותר שמתקרבת לסיום של הטרילוגייה, האווירה היא אותה אווירה, ועל אף שהעלילה מתקדמת יפה מאוד, והספר לא משעמם, יש הרגשה של חזרתיות. יש קרבות ויש השלכות חמורות על העלילה, אבל עדיין הכול מרגיש שכבר היינו שם. הדבר השני שמעצבן הוא שלקראת סוף הספר, פתאום יש דאוס אקס מאכינה בצורה הכי מעצבנת, אותה חולה רעה של מרגרט וייס כאשר היא כותבת לבד, שבה הדמויות מגיעות להיכן שהן צריכות להגיע בצורה לא טבעית. מילא שתי דמויות צריכות להיפגש, אבל כשזה קורה יותר מדי במקרה, זה ממש מעצבן, ובספר הזה יש המון פגישות כאלו, כך שמובן שנאק מתכוון להכין לנו את הכוחות לקראת הספר השלישי והאחרון. אני לא אוהב את זה. עלילה צריכה להתפתח באופן טבעי, ואם דמויות צריכות להיפגש, אז לפחות בצורה אמינה.

בעוד שהספר הראשון היה ממש מצוין, ואחד מהמרעננים והמתוקים של הקיץ. מתברר ששתייה מרובה של אותו משקה לפעמים חונקת את הגרון, וכך גם בספר הזה. אני מעניק לספר את הציון 7.5 מתוך 10 בסולם צפריר, וזוהי נפילה אדירה מהספר הראשון. הוא חשוב מאוד לעלילה ובמיוחד למה שמתרחש בסילבנסטי במהלך מלחמת הנשמות, אבל הוא גם מאוד מתיש ובסופו של הספר אתה מרגיש כאילו העלילה מופרכת ודחפו את הדמויות להתנהגויות לא אופייניות רק בגלל שזה מתאים לעלילה. עכשיו נותר רק לחכות לספר האחרון כדי לראות האם הסיום היה שווה את המאמץ.