לפעמים הכול הולך, לפעמים שום דבר לא מסתדר. לא משנה כמה אתה פועל לפי השיטה, נראה שמשהו פשוט לא מסתדר. זה המצב של הספר הנוכחי. מי שקורא את הבלוג שלי יודע כמה אני אוהב את כריס פירסון וכמה לא אהבתי את הספר הקודם שלו בטרילוגייה. מסדרה שהתחילה עם הכמות הנכונה של מסתורין, הקמצוץ המעולה של בניית עולם ודמויות נהדרות, נפל בספר השני למין תהום לא מובנת של בלבול, שבו הוא לקח את כל מה שהיה טוב בספר הראשון וריסק אותו לחלוטין. הכמות הנכונה של המסתורין נחפשה וגילתה כי העלילה למעשה פשוטה לגמרי, בניית העולם נועדה יותר לרסק את העולם מאשר לבנות אותו, והדמויות התחילו להתנהג במובנים לא ברורים. ועכשיו נותר הספר השלישי, שהוא גם הספר האחרון של כריס פירסון בעולם של רומח הדרקון ובכלל בעולם הספרות.
לאחר שמאלאדר, הרשע הגדול ביותר בממלכת טאלאדס הצליח במשימתו והצליח להעביר את נשמתו מתוך הפסל לתוך גופו של בארת' פורלו, הוא יוצא למסע השתלטות על לב ליבת טאלאדס, הצ'אלדר שנמצא במרכז היבשת ומשם הוא יוכל לפקד על צבאותיו לכבוש את טאלאדס. במקביל, שאר הגיבורים מתאחדים באיי הגשם על מנת להתכונן נגד הפלישה המתקרבת של מאלאדר. לאחר מתקפה עזה שמשמידה את אחת הערים הגדולות של איי הגשם, החבורה מבינה כי אין לה ברירה וכי היא חייבת לצאת ולהילחם נגד מאלאדר עצמו על מנת למנוע את הרס היבשת כולה.
זוכרים את מה שאמרתי על הספר הקודם, אז המצב נוראי גם כאן. נראה שלכריס פירסון היו רעיונות טובים, כי אם מסתכלים מלמעלה על הספרים והעלילה, זה דווקא נשמע מעניין מאוד, אבל הביצוע, אוי, הביצוע, מרושל ביותר, חסר השראה וגם לא מעניק את הסיום הראוי. נראה שכריס שמח להרוס את טאלאדס, וכפי שאחד הגולשים באתר של טאלאדס אמר שהוא היה שמח לשחק ביבשת הזאת, אבל פירסון פשוט השמיד אותה לגמרי, אז מה נשאר בה? לאחר הטרילוגייה הזאת, יבשת טאלאדס לא תחזור להיות כפי שהיא. ניתן להקביל את כמות ההרס בטרילוגייה הזאת כמו למלחמת הרומח, מלחמת הכאוס וחצי מהחורבן הראשון. הבעיה היא שברגע שניתן להרוס הכול והורסים את זה, אז שום דבר כבר לא מזעזע. בעוד שבספר הראשון, ההרס של קריסטופאן היה אכן נקודה מזעזעת, פתאום כשמשמידים עוד ממלכה ועוד עיר ועוד ועוד, אז כבר מבינים את השטיק. צריך להיות קו עדין מאוד בין להפוך ספר לסרט אסונות, וכריס פירסון עובר את הגבול הזה ללא כל מורא, וחבל שכך.
הדמויות עצמן פלקטיות לגמרי, נראה שהוא מנסה לחבר זוגות זוגות באופן לא קיים, לא הגיוני וגם לא תואם את העלילה. כל דמות חדשה שאנחנו מכירים צריכה למצוא את מותה לאחר מספר עמודים מבלי שיש לנו הזדמנות להכיר אותה ולהזדהות אתה. והעלילה, שצריכה להיות מהירה ומלאת אקשן כיאות לספר סיום מתנהלת לאיטה עד לשליש האחרון שבו מתרחש הקרב האחרון, אבל הוא מרגיש כמו משחק מו"ד, כאשר דמויות פתאום מגלות יכולות שלא ידעו שהיו להן (שכמובן מצילות את המצב), קרבות נגד מפלצות משוטטות ודב"שים שלא מועילים בדבר. ובנוסף לכך, אנחנו מבלים מחצית מהספר יחד עם מאלאדר עצמו, שגם לא יש קווסטים צדדים, שבהם הוא צריך לאסוף צבא ולכבוש את הצ'אלדר. וגם לאחר שהוא מצליח במשימותיו, מבינים פתאום שהמניע של הרשע הוא כל-כך מטומטם, שאפילו מאלאדר עצמו תוהה רגע אחד בספר, אם הוא באמת חשב לעצמו בהגיון.
זה באמת ספר עגום לסיים אתו את הסדרה, אבל נראה שכריס פירסון לא היה סגור לגמרי על הספרים. בכל מה שנוגע לאנסאלון הוא פשוט מלהטט ויודע להשתמש בדמויות ובעלילה, אבל כאשר הוא מרחיק קצת לכת, מתחילים להרגיש שהוא נופל לאותם שטיקים ישנים וגרועים, ואם המטרה של הטרילוגייה היא לגרום לנו לשחק בעולם, אז למה לכל הרוחות להשמיד אותו לגמרי? לפעמים מרגישים שזה סיבוב בכל המקומות המגניבים של טאלאדס, אבל אז הוא מחריב אותם. חבל שכריס לא כתב עוד ספרים באנסאלון עצמה. נראה שהמגבלות עושות לו לא רע בכלל. לרוע המזל, כפי שכתבתי למעלה, זה היה הספר האחרון שלו ברומח הדרקון. אז כריס, תמיד אזכור לך את נשמת הרוח, אחד הספרים הטובים ביותר שאי פעם נכתב ברומח הדרקון וגם את טרילוגיית המלך הכוהן, שהחזירה לי את האמונה ברומח הדרקון לפני כל אותן שנים רבות. אעדיף להתעלם מהטרילוגייה הזאת ולזכור רק את הדברים הטובים.
אני מעניק לספר הזה את הציון 6 מתוך 10 בסולם צפריר ובאופן כללי, הסדרה מקבלת 6.5 מתוך 10. סדרה מאכזבת מאוד על יבשת מדהימה שיכלה להוות המשך לרומח הדרקון ואפילו לתת יום אחד פתח לקשר בין היבשות, אבל נסתפק בה, תודה רבה. כריס פירסון עוזב אותנו ואנחנו עוברים משם לטרילוגייה חדשה שבה נגלה מה קרה לסולאמניה ולמסדרי האבירות לאחר מלחמת הנשמות.
מסע בקרין 