נוסטלגיה. אני הלך לדבר הרבה על המושג הזה. באוניברסיטה לימדו אותי שנוסטלגיה היא למעשה זיכרון טוב של דבר שמעולם לא היה. כולנו זוכרים כמה כיף היה בילדות, אבל קשה לי להאמין שלרוץ ולשחק תופסת בחוץ ולחטוף כדורים של סטנגה בפרצוף היה יותר כיף מאשר לשבת על הפלייסטיישן. פשוט היו לנו כמעט אפס דאגות (מלבד לחשוש איפה יעוף הכדור הבא) ואנחנו רוצים לחזור אחורה, אל אותה התקופה הטובה. וחברות צריכה טובות יודעות איך לנצל את הנוסטלגיה הזאת עד תומה. אנחנו רואים בשנים האחרונות את נטפליקס יוצרת סדרות שמבוססות על סרטים ישנים כמו ״קוברה קאי״ או ״צער גידול בנות, דור ההמשך״, דבר שגם נותן פרנסה לכוכבי נוער של שנות ה-80 שנזרקו הצידה או, המטרה ההגיונית יותר, למשוך יותר ויותר צופים שנהנו מאותן הסדרות, ובכך למקסם רווחים. בזמן האחרון, בעוד הקולנוע מתחיל לחזור על עצמו יותר ויותר ולמחזר את עצמו לעיפה, עולם הספרות מתחיל גם לנטות לכיוון הזה ולעשות מה שנקרא ריטלינג, לספר מחדש סיפור שאנחנו מכירים, אבל עם איזה טוויסט קטן, מודרני בעיקר. נשמע מוכר?
לנישה הזאת נכנסו לא מזמן מרגרט וייס וטרייסי היקמן. שני הסופרים הללו (סופרת וסופר) הם גיבורי הילדות שלי, אין מה להגיד. כאשר קראתי את דרקונים של דמדומי הסתיו בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו מישהו נגע בליבי, כאשר המשכתי את הספרים שלהם, הבנתי שהחיים שלי לא הולכים להיות אותו הדבר. התחושה הזאת היא תחושה שאני מחפש בכל פעם שאני קורא ספר. ההתרגשות, תחושת הפליאה, הסיפור הנהדר הזה. במהלך השנים האחרונות קראתי את כל ספרי רומח הדרקון שאי פעם יצאו, ואכן, היו כמה ספרים טובים, היו כמה זבלונים לא פשוטים, ויכולתי לסכם אותה כסדרה בינונית פלוס, עם כמה יציאות טובות מאוד. וכמעט תמיד, כאשר רציתי לקרוא משהו ממש טוב, יכולתי לסמוך על וייס והיקמן שיביאו אותה בהפוכה. למדתי לצפות מהם, כאלו שיצרו את העולם ומכירים את הדמויות טוב יותר מכולם, להוציא גם את הסיפור הטוב ביותר. אבל הטרילוגייה האחרונה שלהם ברומח הדרקון (הרשומות האבודות), הייתה צריכה להסגיר בפניי, שהקסם, אולי, כבר מת.
וייס והיקמן כבר ממזמן לא תרנגולות שמטילות ביצי זהב. זה היה נכון לפני 30-40 שנה. כאשר הם כתבו משהו, זה היה רב מכר, זה היה להיט היסטרי. הם כתבו במגוון הוצאות שונות במגוון ז׳אנרים והוכיחו שהם יודעים לעשות את זה. השילוב המושלם בין בניית העולם המפורטת והדקדקנית של טרייסי היקמן והכתיבה המושכת ומלאת החמלה של מרגרט וייס עשה את זה. הם הגיעו לשיא שלהם עם ״מחזור שער המוות״, ואז משהו התחיל להתקלקל. וייס והיקמן כתבו עוד כמה דברים, אבל אי אפשר היה לשחזר את ההצלחה הקודמת שלהם. הם אמנם חזרו בתרועת ניצחון לרומח הדרקון עם ״מלחמת הנשמות״, שהחזיר אותם קצת לתודעה, אבל הפרויקטים שהם עשו בנפרד, נכשלו בזה אחר זה. הוצאות גדולות חתמו איתן על חוזים לטרילוגיות שנכשלו בזו אחר זו. לפני כמה שנים, הם החליטו לחזור ולהוציא סדרה אפית חדשה בת ששה ספרים, והמכירות שלה היו כה גרועות והביקורות כה נוראות, עד שקיצצו את הסדרה לארבעה ספרים ונתנול להם להשלים את הסיפור. נראה שהקיץ הקץ על וייס והיקמן, אבל אז נרקמה במוחם מזימה. לחזור לעולם רומח הדרקון. אבל זה לא היה פשוט.
הספרים האחרונים של רומח הדרקון יצאו בשנת 2010 בחברת מכשפי החוף, שהיו בעלי הזכויות לכל הזיכיון של מבוכים ודרקונים וגם הספרים שיצאו שם. לאחר מבול של ספרים ועולמות, מכשפי החוף החליטו לסגור את מחלקת הספרים שלהם מלבד שלוש סדרות שעדיין יצאו שם, כולל של אחד ר. א. סלבטורה, שממשיך לכתוב על קורות האלף האפל דריזט דו׳אורדן, ואולי היחידי שעוד מוכר משהו. אבל לקראת שנת 2018, הם החליטו שגם את הסדרה הזאת הם מפסיקים. סלבטורה לא אמר נואש וביקש להוציא את הספרים שלו בהוצאה לאור אחרת, ובפעם הראשונה, הצליח להשיג אישור ממכשפי החוף להוציא ספרים בהוצאה שכיבכול מתחרה. לאחר שהספרים הצליחו מאוד, סלבטורה קיבל אישור להמשיך ולהוציא את הספרים שלו שם. וייס והיקמן, שידעו עליות ומורדות עם מכשפי החוף, חשבו לעשות את אותו הדבר והחליטו לכתוב ספרי רומח דרקון חדשים. אבל יש מכשלה, והיא שהספרים צריכים לעבור את האישור של מכשפי החוף. וייס והיקמן כתבו את שני הספרים וכבר התחילו לעבוד על השלישי כאשר הגיעה ההודעה ממכשפי החוף. אנחנו לא מאשרים את הספר.
מפה התחילו השמועות. למה הספר לא אושר? האם זה בגלל שמכשפי החוף לקחו עמדה פרוגרסיבית על ספר שככל הנראה פוגע ברגישויות מודרניות (תזכרו שהספר הראשון יצא בשנת 1984)? האם מדובר במשהו אחר? וייס והיקמן החליטו שהם פוגעים בהם ותבעו אותם באבי אביהם, ובסופו של דבר, מכשפי החוף החליטו לאשר להם להוציא את הספר, ווייס והיקמן זכו לקצת יחסי ציבור.
אני עצמי, כחובב רומח דרקון מושבע, התרגשתי מאוד מכל זה, ורק חיכיתי שיצא הספר. כלקטור של ספרים רבים, כמעט ולא יוצא לי להתרגש מספרים חדשים, כי זה בסך הכול עוד עבודה, עוד יום במשרד, אבל כאן, זה כבר פרסונלי. אני מזוהה עם רומח הדרקון, אני חייב להשיג ולקרוא את הספר. ולכן השגתי עותק קריאה מקדים שניתן למבקרים על מנת שיקראו את הספר לפני כולם ויכתבו ביקורת לפני שהספר יוצא כדי לעורר את הבאז. מותר לפרסם ביקורות כחודש לפני הספר, ולכן, מכיוון שהספר יוצא בשני לאוגוסט, הוסר הלוט. ואם היו שואלים אותי איך הספר, במילה אחת הייתי אומר: אכזבה. בשתי מילים: אכזבה נוראית.
אנחנו מתוודעים בספר הזה לדסטינה רוזת׳ורן, בתו של אציל סולאמני שחיה את חייה בטירה בסולאמניה. יום אחד, צבאות הדרקונים מתחילים לתקוף את האיזור, ואביה של דסטינה נשלח אל צריח הכהונה הגבוה על מנת להגן על המעבר אל פלאנתאס. הקוראים הוותיקים מכירים בוודאי את הקרב הזה, אחד המרכזיים בעלילה הראשית, ואביה של דסטינה מקפח את חייו ומת שם. לאחר מכן, העולם של דסטינה מתחיל להתפרק. צבאות תוקפים את המצודה שלה, היא נופלת קורבן לקרוב משפחה זממן שגונב ממנה את הטירה ומסלק אותה לפלאנתאס ואימה מחליטה לחזור ולחיות בקרב השבטים הנודדים. דסטינה קראה בעבר על מכשיר הנסיעה בזמן ומחליטה לחקור איך אפשר לחזור בזמן כדי להציל את אביה, ולשם כך, היא יוצרת קשר עם מכשף זוטר ורמאי בפלאנתאס, אשר שולח אותה למצוא את אבן החן האפורה בתורבארדין ואת מכשיר הנסיעה בזמן מגדילן קוץ-רגל שמתגורר במרגוע לאחר המלחמה.
כפי ששמתם לב, בוודאי, אין תזכורת כמעט לגיבורים המקוריים של רומח הדרקון. וזה בסדר. מה הבעיה? שההקדמה של הספר היא קרוב ל-75% מהספר. במהלך כל המחצית הראשונה של הספר, אנחנו קוראים על חייה של דסטינה, ולא שהם משעממים במיוחד, אבל זה פשוט נמשך ונמשך ולא נראה שיש עלילה, אלא פשוט מעין פיסת חיים של נערה בסולאמניה. לא ברור אז להיכן הולכת העלילה, אז ממשיכים הלאה ומתחילה עלילה, היא יוצאת למסע למצוא את… אבן החן האפורה? לא קראנו כבר על זה? ואז מכשיר הנסיעה בזמן? כאילו, כבר קראנו על זה. ואז נפגשים עם כמה דמויות ישנות, והן ממש שוליות ולא עושות שום דבר, אבל יש את גדילן שמופיע בנקודה של ה-80% של הספר, ואז יש שיפור קטן, כי מה לעשות, גדילן הוא הדמות האהובה ביותר שיש (כן, גם רייסטלין, אני יודע). ואז דברים ממש מוזרים מתרחשים, ללא כל הגיון ביניהם, יש התפצלות זמנים, בלגנים במולטיוורס של רומח הדרקון ואנחנו מקבלים התרפקות על נוסטלגיה, אבל הקורא המודרני, אותו אחד שקרא את רומח הדרקון לפני שנים, אומר לעצמו. מה לכל הרוחות קראתי עכשיו? אני מבין את הרצון להתפרקות נוסטלגית, אבל זה לא יכול להחליף הגיון פנימי של ספר. מה שפעם היה מסוגל לעבוד בשנות ה-80, לא פועל היום במאה ה-21, במיוחד כשנראה שהספר הזה נכתב ללא נשמה והוא רק פרולוג אחד גדול לספר השני.
דרקונים של תרמית הוא ספר שמנצל את האהבה של הקוראים לרומח הדרקון על מנת לדחוף אליו סיפור חסר נשמה וחסר פואנטה. הדמויות שבלוניות והסופרים מתבססים על העובדה שקראתם את הספרים הקודמים, כי הדמויות הישנות לא זוכות כלל להרחבה. הדמויות החדשות לא מעניינות כמעט בכלל. דסטינה היא גם דמות מעצבנת ביותר שלא כיף לקרוא עליה. וכך, במקום ליהנות מספר רומח דרקון קלאסי, קיבלתי תרמית אחת גדולה, ספר פנטזיה לא מעניין שנצבע עם רקע של רומח הדרקון. אני אישית לא מצאתי משהו מעליב, ואני חושב שמכשפי החוף פשוט רצו להזהיר אותנו. עכשיו הבדיחה היא עלינו.
אני מעניק לספר את הציון 5 מתוך 10 בסולם צפריר. זהו ספר לא מוצלח ואחד הגרועים ביותר של וייס והיקמן. אני בטוח שישנם עוד הרבה סופרים אחרים שיכולים לכתוב דברים אחרים ומעניינים על רומח הדרקון ולא לעשות פנסרוויס אחד גדול בעשרת העמודים האחרונים של הספר כדי שנמשיך לקרוא את הספר הבא, בעוד ששאר הספר הוא המדריך לנערה המתבגרת בסולאמניה. אני אמשיך לספר הבא, כי מה לעשות, מכור זה מכור, אבל אם לא קראתם רומח הדרקון, זה ממש לא הספר הראשון שלכם, וגם אם אתם לא מכורים קשים כמוני, אין לכם מה לחפש שם.
מסע בקרין 