המסע של דזרה – מדרגות הזמן 6 – בזמן הנכון

קראתי המון ספרים בחיים שלי. כמו כן, אני יכול לזהות כל ספר, היכן קראתי אותו, באיזו תקופה קראתי אותו, ובאופן כזה, הספרים שלי הם למעשה ההיסטוריה שלי. ככה בדיוק קורה גם עם רומח הדרקון, שרבים מהספרים כבר קראתי בעבר, והיו כמה ספרים שלא אהבתי במיוחד, והיו ספרים שבגלל זה לא הצלחתי לסיים אותם. במסע הזה, כל ספר שלא הצלחתי לסיים זכה שוב לקריאה מחודשת. היו כמה שממש נהניתי מהם (כמו למשל מלכת האופל והירושה), והיו כמה שממש לא (כמו למשל אפלה ואור ושחר של עידן חדש). ויש גם את המקרים של הספר שלפנינו, שקראתי בתחילת שנות ה-2000. התקופה שבה קראתי את הספר לא הייתה טובה, בלשון המעטה, פיטרו אותי ממקום העבודה שלי ונאלצתי לעבוד באיזו עבודה ביזיונית עם אנשים נוראים, והצלחתי לשרוד שם אולי חודשיים במקרה הטוב. במהלך העבודה הזאת קראתי את הספר, וממש לא נהניתי ממנו, ממש שנאתי אותו, וברגע שהייתי צריך לקרוא אותו שוב, היו לי חששות, מכיוון שאני דווקא אוהב את כריס פירסון, ואני זוכר כמה הספר היה נוראי, ולא רציתי לקרוא שוב ולהגיד, כן, הבן אדם הידרדר לגמרי. אז בנשימה עמוקה, צללתי לספר, ואני חייב להגיד, שיש לפעמים תקופות קשות שבהם ספרים שיכולים להיות טובים, הופכים לגרועים, וככל הנראה מדובר בצל של הנשמה שמטיל את האופל על הדפים של הספר.

אנחנו מגיעים כעת ל-11 שנים לאחר מלחמת הכאוס. הספר שלנו הוא מעין המשכון לנשמת הרוח, וזה מובן מכיוון שהוא נכתב על-ידי אותו הסופר. אנחנו חוזרים אל קרמון מאז'ר, גיבור הרומח לשעבר וכעת בעל פונדק חביב שמבלה את זמנו בשתיית שיכר ופטפוט עם לקוחות. קרמון הוא כבר לא גיבור צעיר. הוא בשנות ה-60 לחייו והוא נמצא בדיכאון קשה. קרמון רואה את כל האנשים שסביבו מתים, והוא מבין שהוא כעת בגיל שבו היה מי-נהר כאשר הוא מת. הוא מתגעגע לכולם. הוא מתגעגע לתניס, לסער, לגדילן, לחלמיש, למי-נהר ובמיוחד לרייסטלין. הוא מתגעגע גם לשני בניו המתים. הוא מבין שזמנו קצוב וכאשר במהלך אחד הפסטיבלים, בחור צעיר נותן לו לנצח אותו בתחרות הורדת הידיים, הוא מבין שתהילתו הגיעה לקצה. אבל זאת הצרה הקטנה ביותר שלו. הבת הקטנה שלו, דזרה, ירשה את המזג והמראה של אחותו למחצה קיטיארה, והיא עושה צרות בכל מרגוע, שודדת ושותה במסבאות הגרועות ביותר. קרמון מנסה לחנך אותה ומגרש אותה מהבית. באותו הערב, קנטאור יוצר קשר עם דזרה ומזמין אותה להצטרף אליו ליער הקודר כדי לעזור לו להתמודד במלחמת אזרחים שמתחילה שם. טיקה שולחת את קרמון אחרי דזרה שיחזיר אותה מהיער הקודר יחד עם כמה מחבריו הצעירים יותר, ובמהלך המסע, קרמון מבין שזאת כנראה ההרפתקה האחרונה שלו, וכי הוא לא חוזר בחיים משם.

הספר הזה מצליח להשיג שני דברים בבת אחת. הראשון הוא ממשיך את התמה של הסדרה הזאת, שכולה העברת השרביט לדור הצעיר ולהראות שכמה שהיה נחמד עם הדור הישן, הם כבר זקנים וזה ממש לא בשבילם. דזרה היא גרסה צעירה ומגניבה של קיטיארה, עם ניצוצות האופל, אבל לא לגמרי. דבר שני, הוא גם מאוד ריאליסטי ומראה באמת מה קורה שבן אדם זקן יוצא להרפתקה קשה במיוחד. שבטי הקנטאורים יוצאים למלחמה מוצדקת, אך הכאוס שהשתלט על היער הקודר השחית אותו לגמרי והיער נרקב מבפנים. דזרה וקרמון צריכים למצוא פתרון בממלכת הפיות שנמצאת מעבר לקרין, שמעט הקסם שעוד נותר בה. הסיפור הוא גם גדול ורחב יריעה וגם קטן מאוד ואינטימי ומתרחש באיזור קטן מאוד, וזה נחמד מאוד לראות איך אפשר לעשות את זה ב-300 עמודים.

למרות זאת, יש לספר גם חולשות. בסדרת דרקוני העידן החדש, אנחנו רואים שקרמון וטיקה עדיין חיים, ולכן אנחנו לא ממש חוששים לחייו של קרמון, אפילו כשהוא מקבל התקף לב בנקודה מכריעה בספר וכביכול מת. הסיפור מתרכז כולו בנקודה קטנה של היער הקודר ושל עולם הפיות. מי שלא אוהב סיפורים על פיות ועצים ודריאדות, אז אולי זה לא הספר בשבילו, וגם אני רוצה לציין דווקא לרעה את כל הכריכות הנוראות של ספרי הסדרה הזאת. יש בספר סיפור על עץ מרושע, אבל הכריכה הזאת ממש לא עושה צדק.

עדיין, אני שמח שקראתי שוב את הספר, והוא חזק מאוד בדמויות שלו, ברשעים ובגיבורים שלו, ואני לא יכול להגיד שהוא ספר כיפי, כי הוא קודר מאוד, כמו היער, והוא לא נותן הרגשה טובה בלב, אלא גורם לך להבין שזאת סוף של תקופה ותחילתה של תקופה חדשה, ולא בטוח שטובה יותר. הוא גם ספר על התבגרות והתגברות, ויש בו הרבה תובנות מעניינות. אני מעניק לספר את הציון 8 מתוך 10 בסולם צפריר. זה בינתיים הספר החלש ביותר של פירסון, אבל יחסית לספרים האחרים, הוא ברמה אחת מעל.