כל אחד עושה טעויות, זה ברור. הטעויות הגדולות ביותר מתחילות כאשר אדם אומר שהוא יעשה משהו, כאשר אין לו מושג מה הוא הולך לעשות. ככה נכתבו הספרים הגרועים ביותר. וכן, זה קורה גם לג'ף גראב. מי שלא יודע, ג'ף גראב הוא אחד האנשים היותר מיוחדים של טי. אס. אר. ועולם משחקי התפקידים, והוא גם אחד מהיוצרים של המולטיוורס של המבוכים ודרקונים ואחד השותפים ליצירת הממלכות הנשכחות יחד עם אד גרינווד. הספרים שלו, עד כה, היו מהטובים ביותר שאי פעם נכתבו, אבל כשיש לך חומר לספר אחד או שניים, אתה ממש, אבל ממש לא צריך לכתוב טרילוגייה. למה עושים את זה? כי יש חוזים, ומאז טולקין כל ספרי הפנטזיה נכתבים בטרילוגיות. אז גם ג'ף וקייט חוזרים לעולם של אליאס ודרגונבייט ושאר החברים, והפעם עם הדמויות הראשיות, לאחר שהן נעלמו מהספר השני.
אליאס ואקבר נפגשים שוב והפעם לאחר שאקבר מקבל חזיונות על שובו של מואנדר, האל שהם השמידו בספר הראשון. אבל כפי שאנחנו מגלים, האלים לא יודעים ממש למות, והחבורה מתגבשת שוב על מנת להציל את העולם מאחיזתו של מואנדר. מואנדר עצמו משתלט על הסאוריאלים, הגזע של דרגונבייט, שמתגוררים בעמק הנעלם ומשם מנסה להשפיע. אליאס, אקבר, אוליב ודרגונבייט יצטרכו לגייס את כל העזרה שלהם, כולל של הטרבדור פיינדר, על אף שאיש לא יודע מה באמת התכנונים שלו.
אז כפי שכתבתי, הספר הזה נכתב רק בשביל לסגור קצוות ומרגישים את זה. העלילה לפעמים איטית, ופתאום מהירה מאוד. העלילה לא מרשימה, אלא מעין כמו "נקמתו של מואנדר", וזה מעצבן, כי הספר השני לקח את הסיפור למקומות אחרים ואז פתאום חוזרים לישן ולמוכר, ואפילו לא באותו הכיף של הספר הראשון. זהו לא ספר רע, בשום פנים ואופן, מתברר שאפילו ספרים רעים של גראב טובים יותר מספרים אחרים, אבל זאת ללא ספק אכזבה. זה כמו ללכת לראות את מסי משחק ובסופו של דבר הוא יושב על הספסל כל המשחק, עולה לשחק עשרים דקות וגם עושה טובה. זאת בערך ההרגשה, אבל מסי זה מסי.
אני נותן לספר את הציון 7.5 מתוך 10 בסולם צפריר. היה יכול להיות טוב, הרבה יותר טוב, ולכן זאת אכזבה, אבל הספר טוב, קריא, זורם וסוגר את כל הקצוות. ג'ף וקייט יחזרו לעוד כמה סיפורים בעולם הזה, אבל כמו שאומרים, זה כבר סיפור אחר.
מסע בקרין 