סדרת הבריכות התחילה בניסיון שאפתני, המשיכה טוב יותר, וכמו שרואים בשאר הסדרות האלו, לסופרים לא נותר עוד מה לספר, ומכיוון שחייבים טרילוגיות, כי טולקין, הם ממשיכים לכתוב את הספר השלישי והאחרון. ראינו את זה קורה באבן פיינדר, שהספר השלישי היה חלש יותר, אצל דאגלס ניילס שזרק את מונשיי לפח והלך למקומות אחרים והנה גם כאן נראה שהשתילו לנו את הזרעים לספר הזה עוד בספר הראשון, אבל לא נראה שהסופרים ידעו בדיוק מה לעשות עם הספר.
20 שנה לאחר הספר השני, קרן, בנם של שרל וטארל הוא מתלמד במסדר הפאלאדנינים של טיר. בעקבות מתקפות של אלי אופל על מקדשי טיר והעיר פלאן, קרן צריך לצאת ולמצוא את פטיש טיר האגדי שנחטף על-ידי ביין. המסע לחיפוש הפטיש יוביל את קרן להיפגש עם חברים עתיקים, למצוא חברים חדשים ולהתמודד סופית מול האיום של הבריכות האפלות שנמצאות בפארון, כולל בריכת הדמדומים, הבריכה החזקה מכולן.
כפי שבוודאי קראתם, אין כאן דבר חדש, וזהו למעשה שחזור של הספר השני, שהיה הטוב בטרילוגייה. הגיבורים האמיתיים הפעם הם הילדים של הגיבורים, שלוקחים צעד אחורה. אנחנו עדיין פוגשים דמויות משנה מרכזיות שהיו בספר השני כמו מלתיאדס, איביין והנמר משנה הצורה שלה, והרעיון הוא סדרת הרפתקאות מחוברות, כמו מודול משחק ארוך. הבעיה היא שהפעם גם האנטגוניסטית היא טרופ לעוס והיא למעשה הבת של הנבל של הספר השני, ככה שמדובר באותו מאבק שנמשך לאורך הדורות. וגם הפעם דמויות שהיו צריכות להיות חזקות מאוד הופכות לחלשות ברגעים הנחוצים, ולכן הספר מתארך יותר מדי, כאשר ההרפתקאות עצמן שבלוניות.
אני מעניק לספר את הציון 6.5 מתוך 10 בסולם צפריר. אני שמח מאוד שהסדרה הזאת לא חוזרת, כי באמת אי אפשר היה יותר. כאשר סיפור מסתיים, תנו לו למות מוות טבעי ולא לנסות להחיות אותו באמצעים מלאכותיים, כי אפילו הקורא הכי לא ציני כבר לא יהיה מסוגל לעמוד בזה.
מסע בקרין 