כשרומח הדרקון התחיל, היה לנו רק את וייס והיקמן שהפכו להיות האורים והתומים של רומח הדרקון. לאחר האגדות, כשהם לא הצליחו למכור את סדרת חרב האופל לטי. אס.. אר. והבינו שכדי להתקדם הם צריכים ללכת למקומות אחרים, הוחלט כי יש לבחור סופרים חדשים ולכן ניתנה להם הזדמנות להוכיח את יכולותיהם בכך שהם יכתבו סיפורים קצרים לאנתלוגיות של רומח הדרקון. שלושת הטובים ייבחרו כדי לכתוב את המשך הסיפורים של רומח הדרקון. הטוב מביניהם, ללא ספק, בסיפורים הקצרים, היה ריצ׳ארד נאק, שכתב כמה מהסיפורים הטובים של רומח הדרקון אי פעם באנתלוגיות הראשונות, ונבחר לכתוב את אגדת הומה. לאחר מכן, נבחרה ננסי ואריאן ברבריק. חייב להודות שיש לי מערכת יחסים הפכפכה מאוד עם ננסי. כשקראתי אותה בתור נער, לא תפסתי הרבה ממנה. היא בדרך כלל התפלספה, נטתה לנושאים הרבה יותר איזוטריים ומשניים שלא היה לי כוח וזמן אליהם. אבל בשנים האחרונות, ובמיוחד בספרים האחרונים שלה, אהבתי אותה והבנתי שיש לה כישרון כתיבה מעולה, היא פשוט… נאלצה להתמודד עם הרבה דברים לא פשוטים.
ננסי כתבה מספר סיפורים קצרים ובחלק מהאנתלוגיות היו מספר סיפורים שלה. היא ידעה לכתוב מהר וידעה לכתוב טוב מאוד על החבורה. כשהיא כותבת על החבורה, ובמיוחד על גדילן וסער, אז הכתיבה מצוינת. מה הבעיה? שהיא היתה צריכה לכתוב על הנושא ״גיבורים״ והכול היה פתוח. בעוד שנאק ידע מיד שהוא הולך לכתוב על אבירים ומינוטאורים, ננסי החליטה ללכת על הגמדים. הבחירה לא היתה רעה וכבר ראינו ספרים דומים על גמדים, אבל מה קורה כשאתה מנסה ללכת על בטוח? כמו שאומרים, בדרך כלל דברים לא טובים.
הספר מספר על סטאנאך, גמד הרים שרואה כי המצב בתורבארדין בכי רע. הימים הם ימי תחילת מלחמת הדרקונים, וראש שבט ההילאר, הורנפל, נמצא תחת מתקפה של ראש שבט הת׳ייוואר המרושע. על מנת לשבור את כוחם של ראשי השבטים ולהכתיר את הורנפל כמלך הגמדים, יש צורך בחרב מלכים וסטאנאך מחשל אותה יחד עם אדונו הנפח. אך החרב המהולללת, שנקראת חרב הסערה, נגנבת על-ידי הת׳ייווארים וכעת סטאנאך יוצא להשיב אותה. לשם כך, הוא יצטרך לצאת מההר, ולשתף פעולה עם זרים על מנת להבטיח את שלומו של הורנפל. בינתיים, חבורת הרומח מגיעה אל תורבארדין ומנסה למצוא את מקבת כראס על מנת לסייע גם הם להורנפל.
כפי שאתם שמים לב, העלילה ג׳נרית עד אימה, ומרגישה כמו הרפתקת מו״ד רעה. סטאנאך נאלץ ללכת לפי הנקודות ולאסוף נציג מכל אחד הגזעים, כאילו היו פוקימונים. וכך הוא מביא את הקנדר הג׳נרי, המלצרית שהופכת ללוחמת הג׳נרית והאלף האמיץ, שכמובן, ימות בסוף הספר, כי ככה זה יותר דרמטי, ובכל מקרה יש להם עצמות שבריריות. כמו כן, בעקבות סדרת הרשומות האבודות, הספר הזה מאבד את הקאנוניות שלו לחלוטין בעקבות שלילת העלילה לגמרי. אבל היי, העיקר שנהנים פה, לא?
הבעיה הגדולה של הספר היא שהוא לא מנסה לחדש כלום. הוא מנסה בערך לבנות מחדש חבורת רומח (או חבורה כלשהי) ובעוד שזה מרגיש מאוד אורגני עם חבורת הרומח, זה מרגיש מאולץ. נכון, צריך לזכור שאלו סוף שנות ה-80 ועדיין רומח הדרקון לא הצליחה לתפוס את עצמה והיו ספרים נוראים מאוד בתקופה הזאת. אבל עדיין, הספר הזה תופס מקום לא נחמד ברשימת הספרים הממש לא טובים של רומח הדרקון.
אני מעניק לספר הזה את הציון 4 מתוך 10 בסולם צפריר וממש לא ממליץ עליו. זהו ספר פשוט, ג׳נרי, ואילו הוא לא היה בעולם רומח הדרקון, הוא גם לא היה מגיע לידיי. מומלץ לדלג עליו. הוא לא מוסיף דבר, לא מעניין, וגם לחובבי הקאנון, הוא גם ממש לא קאנוני.
מסע בקרין 