אני נושם ומתנשף ופונה לספר הבא, שהוא ההמשך לספר הראשון של ההרפרים, "ים החרבה". זוכרים איך היינו אז צעירים? עכשיו אנחנו בוגרים ומוכנים לקבל את ההמשך שחיכינו לו שנים רבות. טרוי דנינג סיים את סדרת "ענקי הדמדומים" והוא מתפנה לכתוב את ההמשך המיוחל שיספר על המשך קורותיה של קוסמת המדבר רוחה. בפעם האחרונה שהשארנו אותה, רוחה נשארה במדבר, כפופה לחוקים של השייחים, על אף שהיא רצתה לעזוב אל ההרפרים ואל היערות של סמביה, והקוראים רצו לדעת מה קרה אתה. ובכן, כל התשובות בספר הבא והוא "הדרקון הנסתר".
ילדים, אוהבים דרקונים? בוודאי שאוהבים דרקונים. כולנו מתים על דרקונים, תביאו אחד, שניים, חמישה גם טוב, יש גם דרקוליץ', תכניסו אותי פנימה. הנה מידע פנימי שאולי אתם לא יודעים. שסוכנים רוצים למכור ספר להוצאות ספרים, הם משתמשים בדרך כלל בשורת פיץ' שהיא בדרך כלל "הארי פוטר פוגש את מלכוד 22" (המצאתי את זה עכשיו, וזה נראה מגניב! אני רוצה לקרוא את זה!), אבל יש מילים שחוזרות כל הזמן על עצמן, עד שזה כבר נוראי. כמו למשל "דמות נשית חזקה" וגם "יש בספר דרקונים". זה לא משנה שזה ספר עתידני, כולו מתרחש במציאות וירטואלית, יש שם דרקון, תקנו אותו. אני מחבב דרקונים ואני חושב שהם חלק מאוד חזק בספרים מסוימים, אבל זה התחיל די להימאס. וכך גם בסיפור הזה. אבל לפני כן, בוא נחזור לרוחה.
רוחה שלנו החליטה שלא אכפת לה מה אומרים השייחים והיא עוזבת את המדבר אנרוך, מגיעה לעמק-צל ופוגשת את סופה, מנהיגת ההרפרים. רוחה נשלחת למשימה, ותוך כמה שניות, עקב כך שהיא מתרבות אחרת לגמרי ולא מבינה מנהגים תרבותיים חושפת את כל מערך ההרפרים באחת הערים הכי עוינות ונאלצת לברוח. היא נושאת את הכתם הזה ונחשבת להרפרית בעייתית במיוחד. סופה מחליטה לשלוח אותה למשימה בעיר אלברסלט, בחוף הדרומי של ים הדרקונים, כדי לגלות כיצד ניתן לעזור לשליטת העיר, שככל הנראה נכנסה לקומה קסומה (תרדמת, לא קומה 9 ושלושת רבעי). רוחה מגיעה לשם ואפילו בדרך, היא עדיין על הספינה, כבר נכנסת לצרות כשהיא משכנעת את הקברניט חצי האורק לעזור לספינה אחרת שתוקף אותה לא פחות מאשר דרקוליץ' (איזו צדיקה). רוחה מחסלת את הדרקוליץ' (פרק שני לא לשכוח, מישהו פה לקח עצות מאד גרינווד), אבל מתברר שזאת לא הצרה היחידה שלה. מתברר שכת הדרקון השתלטה על אלברסלט ובמקום יש שגרירות של אימפריית קארא-טור, ולא ידוע מי מביניהם גרם לקומה של השליטה. רוחה צריכה לנווט בין כל הגורמים העוינים האלו כדי לגלות מה באמת קרה.
הספר הזה הוא דוגמה מצוינת, אבל מצוינת לחוק השלישי של סנדרסון, אשר צריך להרחיב את מה שאנחנו מכירים ולא להוסיף דברים חדשים. דנינג לא מוסיף אויב אחד חדש, אלא שלושה אויבים, בני ברית לא מוכרים והרבה בלבול. מעבר לדרקוליץ' שמתאחה לאטו במשך כל הספר לאחר שרוחה פצפצה אותו, יש גם נינג'ות רצחניות, אנשי כת ושומרים עם גישה גרועה במיוחד. הספר הופך מספר אקשן, לדרמת ריגול, לדרמה סוחטת דמעות וכל זה קומדיה, כן? בקיצור, כמו שאמר זאביק רווח, סמטוחה.
נראה שלטרוי דנינג לא היה מושג על מה לכתוב, אבל הוא התחייב ופשוט כתב את מה שעלה לו לראש. הוא בחר מקום שבאמת לא חקרנו בעבר, אבל הוא פשוט לא מעניין. מה הייחוד שלו? אין לו ייחוד. באותה המידה, הספר היה יכול להתרחש בסמביה (הגיוני יותר, עקב הסוחרים) או במי-מצולות. ועל אף שיש דמות נשית חזקה, היא עושה כל-כך הרבה שטויות, שכל ההערכה שהייתה כלפיה בספר הראשון הולכת לאיבוד. בעוד הספר הראשון דיבר על הבדלים תרבותיים בין לאנדר ה"מערבי" לבין הבדינים "המזרחיים", כאן יש לנו הבדלים תרבותיים נוספים בין ה"מזרחית" רוחה לבין ה"עוד יותר מזרחיים" מקארא-טור. התרבות של השו מתוארת היטב, אבל אולי היה כדאי להתמקד רק בה, ולא ברוחה ונראה שהיא די נכנסה לספר והורסת אותו.
כפי שבוודאי ניחשתם, לא סימפטתי במיוחד את הספר, ואני חושב שהוא דוגמה למה אנשים לא אוהבים את הממלכות הנשכחות ובצדק. זה מזכיר ספר של אד גרינווד, ובשום פנים ואופן זאת לא מחמאה. טרוי דנינג הוא סופר טוב, וחבל שזה אחד הספרים שלו, ואני יכול להסיק שדי כפו עליו את הספר הזה, והוא יצא לידי חובה. לאחר מכן, טרוי דנינג ימשיך ויכתוב ספרים מעולים כמו "משפטו של סיריק" וטרילוגיית "שובם של מכשפי העל" הנהדרת, וגם בהן הוא יוסיף את רוחה כדמות משנה, אבל פה הוא פישל ובגדול. אני נותן לספר ציון 3 מתוך 10. לוותר ומהר.
הספר הבא הוא ספר שחיכו לו הרבה זמן והוא מסיים את החלק השני של ההרפרים ואת ההמשכים שלו.
מסע בקרין 