מה אני תמיד אומר? הספר השני הוא הכי בעייתי. אנחנו יודעים שהספר הראשון נועד שנכיר את הדמויות והספר האחרון כדי לסיים את העלילה, אז מה קורה בספר השני? ישנם ספרים שיודעים לגשר בין ההתחלה והסוף בצורה טובה ומכינים אותנו לסיום הגדול, וישנם ספרים שעושים את זה גרוע. מה בנוגע לספר הזה? קצת מזה וקצת מזה. עקב כך שסדרת ארגות׳ היא למלמית כזאת, והספר הראשון לא היה כזה שוס, אז כך גם הספר השני, שממשיך באותה הדרך.
לאחר תום מלחמת עשר השנים בין ארגות׳ וטרסיס שפרצה בסוף הספר הקודם, טול חוזר הביתה אל דלתיגות׳ לאחר שהתברר כי הקיסר מת וכי נסיך הכתר אמלטר, הפטרון של טול, עומד לעלות לכס ולקחת לעצמו את השם אקאל ה-4. אבל טול הצליח לעשות לעצמו אויבים במהלך השנים שבהן היה בארגות׳, כולל הקוסם מנדס, שאיבד את ידו ומאשים בכך את טול. טול מנסה להתגבר על התנקשויות חוזרות ונשנות ובמגפה שמתחילה להתפרץ שוב. נראה שמאחורי כל הסיפור יש תככי ממשל שמנסים להפיל את אמלטר, שנראה שמשתגע מיום ליום, ומנדס שפוגע באימפריה עצמה. טול צריך למצוא את השביל הנכון לנווט בין הקנוניות ולמצוא דרך להציל את האימפריה מטלפיו של הקוסם המטורף.
מה אומר ומה אגיד? הספר השני הוא ברמה של הראשון ולא יורד ממנו, אבל גם לא מתעלה עליו. בעוד שהוא עובד הרבה יותר טוב מכיוון שאין קפיצות זמן ונראה שסוף כל סוף הגענו אל העלילה המרכזית, טול הוא מעין מרי סו וקשה מאוד להתחבר אליו. כמו כן, הספר מרגיש כמו הרפתקה, אבל במובן הרע של המילה, כלומר, הוא נודד ממקום למקום, עובר היתקלויות אקראיות, ממשיך הלאה ויש הרגשה קצת מלאכותית לספר. כמו כן, אין את העומק הידוע של תומפסון וקרטר שפחות מרחיבים על העולם (לעומת הספר הקודם) ויותר מתעמקים באינטריגות. בעוד שזה לא רע, זה עדיין ממשיך קו עלילה רציף, אבל שלא מתרומם. כמו כן, יש הרגשה דומה מאוד בין הסדרה הזאת לבין המלך הכוהן, ונראה שהן מעין מתכתבות אחת עם השנייה בוייבים שלה, אבל בעוד שהמלך הכוהן אכן מתעלה בכל ספר, הסדרה הזאת לא מצליחה.
לשם כך, אני נותן לספר את אותו הציון כמו הספר הקודם, 7.5 בסולם צפריר, מכיוון שמי שאוהב את ההיסטוריה של רומח הדרקון מאוד יאהב את הספר הזה וישמח לראות קצת עוד מאימפריית ארגות׳, אבל אני תמיד דורש יותר, רוצה יותר, כי אין מה לעשות, באנו לפה ליהנות.
מסע בקרין 