כשאני ניגש לספר האחרון בטרילוגיית דהאמון אני שואל את עצמי מספר שאלות. שתי השאלות החשובות ביותר הן, "האם יש סיכוי בכלל שדהאמון ימצא גאולה למעשיו ולחייו, אפילו שזה שם הספר?" והשאלה השנייה, והלא פחות חשובה היא, "בכלל אכפת לי מזה?" וזה ההלך שלי לגבי כל הסדרה הזאת. האם הסדרה הזאת חשובה? בוודאי. היא ממשיכה את סדרת גיבורי עידן הלב וממשיכה במאבק של הגיבורים נגד דרקוני העל, אבל פה דווקא דרקוני העל לוקחים צעד אחד אחורה ואנחנו נתקלים יותר בצד המכוער של קרין. קרין פה הוא לא עולם של אלפים תמירים וגיבורים עשויים ללא חת, אלא בשכירי חרב בוגדניים, בחצאי אלפים שלא מקבלים את קיומם הכפול, בדרגונים שמנסים למצוא סיבה לקיום בעולמם ובעוגים מכוערים שמבינים שאולי ביתם עומד להילקח מהם. אני דווקא מעריך את העובדה שהסופרת לא מנסה לתת פה עלילת אגדות של גיבורים טובים ומראה דווקא התרסקות של גיבורים. בעוד שמצבו של דהאמון רק מחמיר, מצבן של הדמויות האחרות, שהצליחו לשרוד את שני הספרים האחרונים רק מדרדר יותר ויותר.
אנחנו חוזרים אל דהאמון מספר רגעים לאחר הבריחה שלו משרנטאק יחד עם פיונה האבירה וגאר, דרגון הסיבאק. הבריחה, כמצופה, לא מצליחה והחבורה מתרסקת על אי בודד בים החדש, והמצב רק מחמיר כשמתגלה שצללי כאוס השתלטו על האי והם ניזונים ממחשבות האנשים עד שהאנשים כבר לא זוכרים את שמותיהם ומי הם היו בעבר. כדי לברוח משם, נראה שדהאמון יצטרך להקריב את העבר שלו ומצבה של פיונה האבירה רק מוסיף להיות גרוע, כאשר היא מאבדת את שפיות דעתה. יתרה על כך, הקשקש על רגלו של דהאמון מתחיל להשפיע יותר ויותר ומעבר לכאב, נראה שקשקשים חדשים מתחילים לצמוח על רגלו ודהאמון מבין שזה סופו וכי הוא לא יצליח לצאת מהמצב הזה בחיים, אז לפחות הוא ידאג פעם אחרונה בחייו לבנו הקטן (כן, נולד לו בן במהלך הסדרה).
הדבר הטוב בספר הוא העובדה שאנחנו מקבלים סגירה לאחד מקווי העלילה הפתוחים שמשום מה נזנחו בטרילוגיית דרקוני העידן החדש ומדובר בדרקון הצללים. דרקון הצללים הופיע בספר השני והציל את דהאמון לאחר שהקשקש של מאליס ננעץ ברגלו. הוא קטע את הקשר בין מאליס לבין דהאמון ואפשר לו לשרוד את הקרב האחרון. אז דרקון הצללים נעלם ולא ידוע מה קרה אתו. כאן, אנחנו מקבלים את התשובה לכל השאלות האלו. מעבר לכך, זה הספר הזורם ביותר בסדרה, ובניגוד לרוב סדרות הרומח שנופלות, או יותר נכון, מתרסקות בספר השלישי, הספר מגיע לכדי סיום מותח, במיוחד בחלק האחרון, אבל עד אז תצטרכו, כמו דהאמון, לסבול הרבה מקצב יחסית איטי ותיאור דעיכה איטי ומייגע של דהאמון, אשר מאבד את האנושיות שלו בכל רגע. לא אפרט את סיום העלילה, מפאת ספויילרים, על אף שככל הנראה אצטרך לחשוף אותם באחד הספרים הבאים, אבל הסוף לא צפוי ומעניין לראות מהיכן נמשיך מכאן.
אני מעניק לספר את הציון 7.5 מתוך 10 בסולם צפריר וזה גם הציון שאני נותן לטרילוגייה עצמה. מדובר בשיפור מהסדרה הקודמת, במיוחד בדמויות, על אף שהבעיה העיקרית שלה היא עדיין בעלילה. אם אתם מחפשים ספר שחזק מאוד בדמויות ובפיתוח, דמויות ממש עגולות, ורוצים לחקור את מסע האנטי-גיבור בצורה טובה, זאת הסדרה בשבילכם. אבל אם אתם שם בשביל הקרבות והאקשן, אולי זה לא הספר בשבילכם. אני מאמין שיש מקום גם לספרים כאלו וגם לספרים אחרים, כדי להתאים לכמה שיותר קוראים, שלא עושים מעשה פסיכי וממש קוראים את כל הספרים.
מסע בקרין 