סדרת עליית סולאמניה היא אחת השאפתניות שיש, אבל בספרים הקודמים היא לא הצליחה להתרומם. אני לא יודע אם מדובר בסגנון המאוד מאופק של דאגלס נילס, שכותב בדרך כלל עלילות מלאות באקשן וטוויסטים ועדיין הוא כותב אותן קטן ואינטימי מאוד, כך שאין הרבה התלהבות מהכתיבה, בניגוד לפומפוזיות של וייס והיקמן. שני הספרים הראשונים היו פנטזיה מלחמתית עם עליות וירידות, אבל עם הרבה התרחשויות, אבל שוב, לא הצליחו להתרומם הרבה מעל הקרקע. בספר האחרון של הסדרה, לעומת זאת, דאגלס נילס עושה משהו שהוא מעולם לא עשה בעבר וזה להציב שאלות מבלי לשאול אותן, וזה דבר נהדר. בעוד שהרבה סופרים אוהבים להכניס את המסר שלהם על הסיפור ולדחוף אותו בכל רגע, הספר הזה מציג שאלות נהדרות, אוניברסליות, אבל נותן לקורא להבין את זה לבדו. זאת גדולת השקט של דאגלס נילס, ובעוד שהנושא לא היה ברור בספרים הראשונים, הוא נועץ את המסמר האחרון בארון בספר הזה, שמסיים את הסדרה באקורד הרבה יותר חיובי מהספרים הראשונים.
ג'יימס מארקהאם הפך להיות אביר סולאמניה בעקבות איגוד ערי סולאמניה ליחידה אחת. למרות כל זאת, לא כולם מרוצים מהמצב הזה. אשתו, סלינדה, מצליחה להתנער משיקוי האהבה שהוא הטיל עליה ומנסה להבין למה לכל הרוחות היא בכלל חשבה להינשא לו. לא כל הלורדים בסולאמניה מוכנים לקבל את שלטונו של מארקהאם עקב כך שהוא לא אציל או מגיע ממשפחת אצולה. בנוסף לכך, המלחמה של אנקאר הסתיימה לפני מספר שנים ואין סיבה להשקיע כסף רב בצבא. כמו כן, נראה שמארקהאם מאבד את שפיות דעתו ומוציא כרוזים שמזכירים את הצווים של המלך הכוהן, אוסר את חופש הביטוי ומטיל משטר צבאי על כל סולאמניה. מתברר שהמלחמה הבאה שבה מארקהאם יצטרך להילחם היא נגד האנשים שלו ואפילו החברים שלו לשעבר. ועדיין, גם בקצה המרוחק של סולאמניה, נראה שאנקאר מתכוון לחזור באמצעות הכוחות המפוזרים של אבירי נראקה, שלוטשים עיניים לעבר היהלום שבכתר הסולאמני: פאלאנתס.
השאלה שנשאלת שוב ושוב היא לגבי משמעותו של מנהיג ושל הנהגה. כפי שגם שיר של אש ושל קרח שואל את השאלה ונותן תשובה מאוד פסימית, ציפיתי שהתשובה של רומח הדרקון תהיה פשוטה יותר והרבה יותר אופטימית, אבל נראה שג'ורג' מרטין ריסק כל חלקה טובה בעולם הפנטזיה. מארקהאם הוא לא שליט נאור, הוא מצביא שיודע להילחם ומבין טוב באסטרטגיות, אבל יחסי האנוש שלו נוראים. הוא מנהל אימפריה כמו שמנהלים צבא, בפקודות ובציות מוחלט. בעוד שג'יימס היה הגיבור של הספרים הראשונים, מתברר מהר מאוד, כי הוא למעשה היה הנבל העיקרי של הסדרה, אבל נראה שסולאמניה צריכה נבל שכזה. אמנם לסולאמניה יש שמות מוכרים של גיבורים כמו וינאס סולאמנוס, הומה רועץ-דרקון ואפילו סער בהיר-להב, מתברר כי מלבד סולאמנוס, השאר היו לוחמים ולא מנהיגים וקיים סיכוי טוב שהומה וסער היו הופכים להיות מנהיגים רבים, הומה בגלל חוסר היכולת שלו לעקוב אחר המידה בפני המציאות וסער בדיוק בגלל ההפך שהיה מציב את המידה לפני ההגיון האנושי. המוות שלהם גם חיסל אותם מוקדם ושימר אותם כגיבורים. ג'יימס, לעומת זאת, הופך מגיבור צבאי למנהיג עריץ, אבל אז מגיעה השאלה האמיתית בנוגע למהות השלטון: האם עריצות היא דבר רע?
זאת שאלה בעייתית במיוחד, ונראה שהעם רוצה לחזור לשלטון מפורז לנסיכויות קטנות, אבל נראה שסולאמניה מסוגלת להתמודד רק עם עריצות. בארץ מוקפת אויבים, שכל הזמן מנסים לפגוע בה, אפילו מעשיו הנוראיים של מארקהאם נראים לפתע כהגיוניים. בעוד שהספר אינו מציג את מארקהאם כטלית שכולה תכלת והוא גם מבין לעתים שהוא מגזים במעשיו, הוא יודע שזאת הדרך הנכונה לשלוט בכינון אימפריה. השאלה שנשאלת עתה היא להיכן ג'יימס מארקהאם לוקח את סולאמניה, שהופכת לאט לאימפריה גדולה. לפי האפילוג נראה שהוא הצליח במשימה שלו וסולאמניה הולכת להוות כוח אימתני בקרין ואפילו לקרוא תיגר על גזעים אחרים, אבל הוא מאבד את כל האנשים שמסביבו, חברים ואוהבים עקב חוסר היכולת שלו להתפשר או להביע חום וחיבה. השליט תמיד נמצא בראש למעלה וזהו מקום בודד מאוד.
אני הענקתי לספר את הציון 8 מתוך 10 בסולם צפריר וזאת אולי הפעם היחידה שבה ספר אחרון הוא יותר טוב מהקודמים שלו. לסיכום, הסדרה מקבלת את הציון 7.5 בסולם צפריר, שבעיקרון, זוהי סדרה לא רעה, אבל מלבד הסיום הבאמת מרשים, אין בה הרבה מעוף. היא כן תעניין כל מי שרוצה פנטזיה מלחמתית ושאלות בנוגע למנהיגות בזמן מלחמה ושלום והשאלה האם באמת ניתן לחיות באשליה של שלום שכל העולם מוקף באויבים. אל דאגלס נילס, אנחנו נחזור בסדרה האחרונה של רומח הדרקון, "בית הגמדים".
מסע בקרין 