אנחנו לא באמת יודעים מה קרה. כלומר, אנחנו יודעים שדאגלס נילס כתב עוד ספרים ברומח הדרקון ודי הפך להיות אוטוריטה בעולם הזה, אבל בממלכות הנשכחות, זה היה הספר האחרון שלו. נקודה. לא היו עוד סיפורים קצרים, לא היו עוד ספרים, והוא היה אחד מהאנשים הכי מעורים בעולם הזה. הספר הראשון של הממלכות הנשכחות היה שלו, הוא יצר את מאזטיקה, ופתאום, כלום. האם יש לזה קשר לספר האחרון שלו? אולי כן ואולי לא. מה שבטוח, נראה שלדאגלס התחיל קצת להימאס, כי אחרת אי אפשר להסביר את הספר הזה.
בעקבות חזרתו של טריסטן קנדריק לאיי מונשיי, הוא מבקש מהיועץ שלו קין למצוא לו מרפא שיעזור לו להחזיר את כף ידו הכרותה. גם האלה אם האדמה חוזרת לאחר הפוגה ומתחילה להחזיר את הכוחות לדרואידים. האיים נמצאים בנקודה שבה הם צריכים להחליט האם להישאר עם האמונה העתיקה, או שעשרים השנים ללא האלה היו מספיק כדי להעביר את תושבי האיים לסגידה לאלים החדשים. האל טאלוס ממשיך במזימות שלו ומשתמש בדיירדרה, בתו של טריסטן כדי שתעניק לו כוח בעולם ויחד אליו מצטרף האל הלם, שרואה בחזרה של אם האדמה סכנה ומחליט לשתף פעולה עם טאלוס. תושבי מונשיי יצטרכו להתמודד נגד הפעולות של שני האלים ששולחים צבא של ענקים וטרולים שמפלס לו דרך אל מרכז איי מונשיי כדי לעורר את אחד האלים הקדומים שיוכל להביס את אם האדמה.
יש עיקרון בטרילוגיות או בסדרות בכלל. מתחילים טוב וממשיכים יותר טוב בכל ספר שעובר. האיום הופך להיות נוראי יותר, וצריך להתמודד איתו בצורות כאלו ואחרות. והטרילוגייה עשתה את זה טוב. השני היה ממש טוב ואז מגיע האיום של הספר השלישי והוא… מביך. קבוצת ענקים וכמה כפרים הרוסים. זה נראה כמו ספר קצר שעשו לו הרחבה. מריחה של עלילה שלא ידעו מה לעשות איתה. לא יודע איך דאגלס נילס היה מוכן להגיע למצב כזה. נראה שהוא פשוט רצה לסגור את הסדרה ולא ידע איך לעשות את זה, אז העלה משבר ופשוט פתר אותו בדרך דפוקה. גם הסיום של הסדרה, שנותן אקורד סיום לכל שתי הטרילוגיות הוא מאולץ. בעיקרון, ספר שחשוב לקרוא למי שרוצה לדעת מה קורה במונשיי, אבל למען האמת, אחד מהגרועים שנכתבו בעולם של הממלכות. כל רגע ציפיתי שיסתיים והוא גם הספר שגרם לי לרצות לעזוב את הספר באמצע וגם את הפרויקט.
בלי שמישהו יהיה מופתע, הספר מקבל אצלי את הציון 5 מתוך 10 בסולם צפריר. התחלה שקצת מתחילה מעניין מתרסק בצורה היסטרית. חבל מאוד שזה אקורד הסיום של דאגלס נילס ושל מונשיי, וגם אחת הנקודות השחורות של התקופה הנהדרת הזאת.
מסע בקרין 