רייבנלופט הוא המקום ששואב אליו את הרוע מכל העולמות, אבל מתברר שאפילו לרוע יש סטנדרטים. בעוד שהספרים הקודמים מספרים על אדוני האופל השונים שיוצרים לעצמם ממלכות שונות בתוך רחבי הערפילים, מגיע הספר הזה, שלא עוסק באדוני האופל. הם נמצאים שם, בשוליים, אולי במקום הראוי כדי ליצור אימה טובה ונכונה, הנוכחות שלהם כבדה מאוד, ומרגישים אותם, אבל הגיבור של הספר הזה, הוא רוע שהוא תוצר של רייבנלופט, ומדובר כמובן, בשטיח הנשמות האפלות. השטיח נוצר מתוך רייבנלופט עצמה, מכיל את הרוע של הארץ, אבל הוא גם אנטיתזה לרוע עצמו. הנוכחות שלו כה אדירה, עד שהוא סופג את הרוע לתוכו, לוכד אותו ומשמר אותו. האם זה כמו מגנט, שדבר כה מרושע מושך אליו את הרוע? האם הוא מייצג את המהות של רייבנלופט עצמה? אנשים רבים רצו להשיג את השטיח, היו מוכנים למסור אוצרות שלמים עבורו, לרצוח עבורו, והוא התגלגל מיד ליד, עד שהגיע למסדר השומרים.
כיום, המסדר עצמו הוא רק חלק קטן ושבור ממה שהיה, מכונס בתוך מצודה שבורה בגבול בין מספר ממלכות ומעל העיירה לינדה. לאחר האסון שכמעט השמיד את השטיח, השורדים האחרונים משתדלים לשמור עליו בחשאיות משאר אנשי רייבנלופט, אבל קיימת הקריאה, שהבד עצמו קורא לאנשים משני הסוגים. הקריאה הראשונה אל יצירי האופל, שינסו לקחת אותו או שאולי להיספג לתוכו והקריאה השנייה לשומרים שלו. לא כל אדם מסוגל להיות בקרבתו של השטיח, הוא עצמו קורא לאנשים שיהיו בקרבתו. האם מדובר בתמימים? או באנשים בעלי רוע אדיר? השומרים נתקלים בשאלה הזאת, כאשר אישה בשם ליית' מגיעה אליהם לאחר שנלקחה בכוח מעולמה. השטיח בחר בה ובעלה להגיע אליהם. האם היא השומרת החדשה? לאחר שבעלה של ליית' רוצח את אחד מאנשי מסדר השומרים ונמלט עם השטיח, הוא מתחיל בסדרת אירועים שעלולה להביא להתרסקות מסדר השומרים והשתחררות יצורי האופל הנוראים מתוך השטיח.
אם אתם זוכרים, בספר הקודם של רייבנלופט שסקרתי, לב חצות, כתבתי כי אני ממליץ על 100 העמודים הראשונים ולהפסיק שם. פה זה בדיוק ההיפך. מאה העמודים הראשונים (קצת פחות) מספרים את סיפורה של ליית' בגוף ראשון, כמעין יומן המתאר את הגעתה אל רייבנלופט ואת הסיפור שלה עם השטיח. זה החלק החלש ביותר מבין הספר, וקשה היה להרבה אנשים שהיכרתי לעבור אותו להמשיך אל החלקים הבאים. הסיפור מאוד מבולבל, מאוד איטי וקשה לסמפט אפילו אחת מהדמויות. למרות זאת, כאשר עוברים את מאה העמודים הראשונים, המצב הרבה יותר טוב, אבל לא ממש יותר טוב. הספר עדיין מבולבל, הוא ממש ממש איטי, ועדיין קשה לסמפט את הדמויות, שכל אחת מונעת מרצון נקמה כזה או אחר. הספר זורק את כל הדברים שיש לרייבנלופט מאנשי זאב ועד למכשפות נוראות ולפעמים לא מובן מי נגד מי ולאיזה עניין. הדמויות קצת פלקטיות וקשה להרגיש חיבה אליהן וגם סיפורי האהבה שם לא משכנעים. למרות כל זאת, הספר מציג את רייבנלופט בדרך קצת שונה מהרגיל, ללא אדוני האופל המוכרים, ומדבר על האפלה של הנפש האנושית. עקב כך שתושבי העיירה מתגוררים כה קרוב לשטיח, הרגשות שלהם מוקצנים באופן נוראי, כך שקנאה קטנה עלולה להוביל למעשה רצח, תגרה קטנה עלולה להסתיים ברצח וגם המנהגים הפגאניים של הכפר מחרידים. האווירה היא הדבר הטוב ביותר בספר, שמציג באמת אווירה כפרית מזרח-אירופאית עם כל האמונות הטפלות שלהם. מעבר לכך, הוא מציג, אולי בפעם הראשונה, את הגובלינים כמשהו באמת מפחיד ומבהיל, וזה היה כיף לקרוא.
עדיין, מלבד אווירה טובה, הספר עצמו די פלקטי ויש שיגידו אפילו שמשעמם. הספר מקבל אצלי את הציון 6 מתוך 10 בסולם צפריר, שזה אומר שהוא לא רע ממש, אבל ממש לא בשיא. מכיוון שמדובר רק בספר החמישי של רייבנלופט וגם הרביעי היה בעייתי, ניכרת ירידה דרמטית ממש באיכות הספרים עוד מההתחלה. זה דבר מדאיג מאוד לגבי רייבנלופט.
מסע בקרין 