ספר אחרון הוא תמיד דבר בעייתי. סלבטורה יודע לפתור את הבעיות האלו בכך שהוא לא כותב סופרים. נשמע מוזר, נכון? אבל מוזר עוד יותר להבין, שמכל הסדרות הקודמות שלו, זאת הטרילוגייה הראשונה שהוא כותב (אולי מלבד בקעת רוח-כפור, שהייתה יותר מסורתית, אבל גם הקשר בין הספרים הוא כללי מאוד). ותחשבו על זה. זאת הפעם הראשונה שסיפור אחד של סלבטורה נמשך על פני שלושה ספרים. בסדרות הקודמות, כל ספר תמיד היה סגור בפני עצמו והיה ניתן לקרוא אותו בנפרד. למעשה, סלבטורה התגבר על בעית הספר האחרון והאמצעי בכך שהוא כותב כל ספר בנפרד, עם עלילה משלו, וסוגר אותו עם הוק קטן. הוא הרחיק עד כדי כך שבסדרה הקודמת, נתיבי האפלה, כמעט ולא היה קשר בין הספרים, אלא עוד המשכים מימי חייו של דריזט ושל החברים שלו. הספר הראשון נראה כמו ספר רגיל מהסדרות שלו, ואז הספר השני היה רק על וולפגאר ודיבר על נושאים אחרים, השלישי על ארטמיס וג'רלקסאל (אנחנו עוד נגיע אליהם) ואז עוד ספר חבורה כזאת. אז הפעם סלבטורה עושה משהו חדש. האם הוא הצליח לעשות את זה?
לאחר הקרבות העקובים מדם של הספר השני, דריזט ממשיך במסע הקטל שלו עם אינובנדיל. מנגד, ברונור תופס פיקוד בחזרה באולם מיתריל ומנסה לראות איך הוא מסוגל לגרש את אובולד מהשטח שלו. אבל אובולד מצליח לגרור אחריו סגידה וגורם לאורקים להאמין שהוא התגשמות האל גרוומש, וגורר אחריו עשרות אלפים, שמחליטים לבנות מצודות כדי לשמור על השטח שכבשו. כאשר ברונור מחליט לצאת למתקפה, הוא מגלה כי יש סיכוי שהשכנים שלו מסביב לא יהיו מוכנים להילחם נגד צבא כה אדיר. וולפגאר גם נאלץ להתמודד עם אשתו, שאינה מסוגלת עוד להתמודד עם המגורים בעיר הגמדים וחוששת שבעקבות היעלמותו של דריזט, מערכת היחסים בין וולפגאר לבינה רק מתחממת.
בניגוד לספר הקודם, הספר הזה אינו מפוצץ בקרבות, זה לא אומר שאין בו קרבות, ואפילו קרבות טובים מאוד, אבל הפעם הוא ספר הגותי יותר שנותן לכל הדמויות לקבל את המצב החדש שבו הם נמצאים ולנו להכיר אותן יותר טוב, אולי אפילו יותר מהספרים הקודמים. מהבחינה של בניית דמויות, אחד הספרים הטובים ביותר של סלבטורה. מה הבעיה, אם כן? הבעיה היא שהספר לא מתמקד כמעט בדברים אחרים. יש עלילה, אבל היא לא מתאימה לספר של 300 עמודים אלא ל-150, ומרגישים את זה. יש חזרתיות כבדה מאוד בספרים האלו. זה מה שמראה לנו דבר אחד. סלבטורה לא יודע לכתוב טרילוגיות "מסורתיות". הוא יודע לכתוב שלושה סיפורים שמתקשרים זה לזה בארק גדול, אבל הוא צריך לכתוב כמו פעם. אני מקווה מאוד שהניסוי הזה היה חד פעמי וכי הוא לא יחזור עליו שוב. למרות כל זאת, זהו לא ספר רע, פשוט אחד מהסדרות הארוכות והקשות לקריאה, כי זאת עלילה פחות מעניינת, עם התמקדות חזקה יותר בדמויות ופחות בדברים אחרים.
אני מעניק לספר את הציון 7 מתוך 10 בסולם צפריר. מי שאוהב את דריזט ורוצה לדעת היכן ממשיכים קווי העלילה של הסדרה הקודמת, ישמח לקרוא. כל השאר אולי פחות. בזמן האחרון הסדרות של סלבטורה נוגעות לאותו ז'רגון של התקדמות מינורית ביותר במקום הפיצוצים הגדולים של פעם. מקווה שיום אחד יחזור לעשות את זה.
מסע בקרין 