להציל את מרגוע – האלופים 1 – תעלומת רצח שנייה בקרין

למי שעוקב אחריי, יודע שאני מאוד אוהב תעלומות בלשיות. לפי דעתי, אחד הז'אנרים הכי טובים שיש. זאת חידה, שבה הסופר מציג לקוראים תעלומה (של רצח בדרך כלל), והקורא צריך לפענח את הפרשה לפני שהבלש מצליח לפענח אותה. אני אדם שמאוד אוהב חידות והז'אנר הזה מאוד קורץ אליי. אבל לכל ספר בלשי יש חוזה לא כתוב בין הסופר לבין הקורא. החוזה אומר שהסופר נותן את כל הרמזים לקורא בצורה ברורה וכי יש לקורא סבירות להבין מי הרוצח או השודד או המועל מספיק זמן לפני הבלש. מה הבעיה? שלא תמיד הסופר יודע לעשות את זה נכון ולפעמים מסתיר מידע מהקורא, שמונע ממנו לדעת מי לכל הרוחות ביצע את הפשע. היה כבר ניסיון לעשות תעלומות בלשיות בעולמות של רומח הדרקון והממלכות הנשכחות ושניהם הסתיימו במפח נפש גדול. אחד הספרים, אור סער, של אד גרינווד מסדרת ההרפרים של הממלכות הנשכחות נחשב אצלי לאחד הספרים הנוראים ביותר שאי פעם נכתבו ב-TSR, וגם הספר רצח בטרסיס, לא זכה אצלי לתשבוחות מפליגות. לכן, ניגשתי אל הספר הבא ברגשות מעורבים. מצד אחד, הספר הראשון שממשיך את הכרונולוגיה של מלחמת הנשמות ומציג דמויות מוכרות מהטרילוגייה הנהדרת, ומצד שני דיברנו כבר על תעלומות, נכון?

במקרה שלנו, מדובר ברצח. השריף של העיר מרגוע, בחור נחמד בשם ג'וינר, נרצח וגופתו מושלכת מחוץ לעיירה, שהופכת במהירות לעיר גדולה. פאלין, ראש העיר החדש של מרגוע, צריך למצוא שריף חדש לעיר, אז הוא שולח שליח עד לארגות' הדרומית כדי להביא משם את ג'רארד אות' מונדר, שפרש מהאבירות, על מנת שיהפוך לשריף הזמני של מרגוע ויעזור לפתור את תעלומת הרצח של קודמו בתפקיד. העיר מרגוע שונה מאוד מכפי שראינו אותה ברשומות ומדובר בעיר לכל דבר, ובדיוק בונים בה מחדש את המקדשים לאלים שחזרו. אחד המקדשים שעומד להיפתח הוא המקדש של מישאקל, שאותו מובילה אודלה, גם היא אבירת סולאמניה שפרשה וכעת מכינה את עצמה לתפקיד כוהנת נעלה. לאחר זמן קצר, אנשים אחרים מתחילים למות ונראה שיש קשר שתיקה בין ההרוגים.

אתחיל ישר בדעה שלי. ככה לא כותבים ספרי תעלומות. די, נראה שהסופרים ממש לא מבינים מה הם עושים. ספרי תעלומות מוקדשים כל כולם לפתרון התעלומה, אבל ג'רארד מסתובב חצי ספר ומכיר את האנשים במרגוע, מסתבך בדברים כאלו ואחרים שלא קשורים לפתרון התעלומה וכשהפתרון מגיע, הוא כזה עלוב, במיוחד כשרוב המידע מגיע בשלושים העמודים האחרונים. זה נכון שכיף לקרוא על הדמויות המוכרות ונכון שזה פרולוג לכוהנת האופל, אבל נראה שהספר הזה הוא תירוץ ולא יותר מזה. ג'רארד מתנהג בניגוד גמור לאופי שלו במלחמת הנשמות ונראה שהסופר, דאגלס קלארק, שזה הספר הראשון שלו ברומח הדרקון, מנסה להצחיק אותנו על הווי כפרי משעשע ומתאר כמה עשרות עמודים על אנקדוטה שבה ג'רארד מאבד את המגפיים שלו שוב ושוב ושוב, כולל איך צוחקים עליו, ואז איך הוא קונה נעליים לא טובות ושוב צוחקים עליו, ואז כשהוא מסיר אותן, אז שוב צוחקים עליו ויום למחרת כולם מתאכזבים לראות שיש לו מגפיים חדשות. פשוט לא כתיבה טובה.

הספר הזה מזכיר יותר מדי את ימי TSR הרעים של סוף שנות ה-90 ונראה שאולי אסור שיהיו תעלומות רצח בעולמות של TSR. אני מעניק לספר הזה את הציון 5.5 מתוך 10 בסולם צפריר והתלבטתי הרבה לגבי הציון. הוא לא היה ספר טוב, אבל הוא כן היה טוב מספרים נוראים אחרים, אבל ככל שאני חושב עליו לאחר מכן, אני מרגיש הרבה יותר את האכזבה. אז אולי הספר לא כזה נורא, אבל ככה לפשל בספרי תעלומות? מי שרוצה לקרוא קצת על הדמויות המוכרות ועל מרגוע והאנשים שלה לקראת טרילוגיית כוהנת האופל, אז אולי הוא יהנה מזה, כל עוד הוא יבין שהתעלומה ממש לא מעניינת את הסופר ולא צריכה לעניין גם את הקורא.