כל מי שאי פעם ראה סרט של מ. נייט שאמאליאן או סרטי מתח בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, יודע שלכל סרט צריך להיות טוויסט. זה התחיל מ"החוש השישי", שנתן טוויסט מצוין, המשיך לעוד כמה סרטים עם טוויסט מעניין כמו "החשוד המיידי" ו"זהות", אבל אז התחילו להיות סרטים מטומטמים, שלא היה להם טעם, אלא הידיעה שיש שם טוויסט וכדאי לחכות לשלוש השניות האחרונות כדי לעבור סרטים נוראים. גם בספרים יש את זה. חלק מהטוויסטים הם גאוניים וכמה מהם… אוויליים למדי. לכתוב ספר שמבוסס על טוויסט אחד ובודד זאת לא משימה נבונה בהחלט. בספר שלפנינו, יש טוויסט, והוא מרכיב די גדול בעלילה, אבל מה אם אגיד לכם שהקורא הממוצע יהיה מסוגל לנחש את הטוויסט הזה עוד מעמוד 20 ולכן מרגיש שמישהו פה עובד עליו?
זה המקרה בספר השני של סדרת "חומת הקרח" של דאגלס נילס. הפעם, אנחנו חוזרים לחבורה העליזה שלנו מבראקנרוק שמונה שנים לאחר סוף הספר הראשון. קריק פלאברין הופך לחבר בקהילה של בראקנרוק, אנשי הרי הקרח מסתדרים עם אנשי בראקנרוק וגם העוגים לא עושים הרבה צרות, מה שהופך את המקום ללא נוראי עד כדי כך. אבל בינתיים, בטירה הסודית דרקוהיים, האלכימאי המסתורי מצליח לרקוח נוסחה סודית של חומר שגורם לפיצוץ כה עז, כך שטירות מבוצרות הופכות לערימות אבנים. כן, גבירותיי ורבותיי, אבק השריפה מגיע לרומח הדרקון.
לאחר שמונה שנים ארוכות, קריק מחליט בסופו של דבר לנסות ולחזור לסילבנסטי ולהתקבל שם בחזרה, ובדרכו לשם הוא נתקל בת'אנוי גוסס החושף בפניו על המזימה הזדונית של העוגים לחסל את בראקנרוק באמצעות אותה נוסחה סודית שהם מטמינים בכדורי זהב. המתקפה הראשונית של העוגים אמנם נהדפת, אבל אז הגיבורים מגלים כי העוגים יוצרים כדור זהב ענק, בעל יכולת להשמיד את כל בראקנרוק במכה אחת. קריק יוצא יחד עם מורין ומספר לוחמים נוספים אל דרקוהיים על מנת לעצור את האלכימאי הזדוני מלהגשים את מטרותיו.
אז ככה. בוודאי הקורא המנוסה שכבר קרא את הפוסטים שלי יודע היטב כי הטוויסט הוא זהותו של האלכימאי. נכון, זה לא משפיע כשהוא זה על העלילה, אלא זה נספח משני, אבל זהותו של האלכימאי היא כה צפויה, כה ברורה, עד כי ציפיתי שיחשפו אותו כמעט מיד. אבל גוררים את החשיפה הזאת עד לפרק האחרון. ממש עד לפרק האחרון, ואז אני נאלץ להגיד. מצטער, פה פישלת, דאגלס. הספר באמת נחמד, והוא הרבה יותר טוב מהראשון, והוא הרבה יותר מגובש, אבל עדיף היה לו לא היית משתמש באנטי-טוויסט הזה. הספר קיבל אצלי את הציון 7.5 מתוך 10, והוא בינתיים טוב יותר מקודמו, והוא אינו סובל ממחלת הספר הראשון שבה צריך להכיר שוב את כל הדמויות ומי לא מדבר עם מי וכיוצא באלו. ספר טוב למי שרוצה להכיר קצת יותר את הקוטב הדרומי וספר המתמקד יותר בעוגים ואפילו מביא את נקודת המבט שלהם ואת העולם שלהם, ובכך הוא מצטיין. בשבוע הבא, נסיים את הסדרה!
מסע בקרין 