בעודנו מתקרבים אל סוף הספרים והעידן החמישי, מתברר כי התחילו להבין שם למעלה, במשרדי ההנהלה, שזה הולך להיות הסוף. בעוד שהממלכות הנשכחות עושה חייל, רומח הדרקון נחלש בצורה רצינית. ספרי כוהנת האופל של מרגרט וייס לא מוכרים כמצופה, והספר השלישי, ענבר ודם, מתעכב כבר שלוש שנים, המרחק הכי גדול שאי פעם היה בטרילוגייה שנסגרה מראש, שבדרך כלל ספרים יוצאים במרחק של שנה זה מזה. כמו כן, וייס והיקמן התחילו לכתוב את הרשומות האבודות (לשעבר רשומות האופל) והם עושים להם צרות צרורות. הספרים נמכרים אמנם, אבל הלו"זים שלהם נדחים שוב ושוב ובכלל נראה שמגע הקסם של וייס והיקמן הולך לאיבוד. ברקע הזה, יוצאת סדרת העוגים הטיטאנים, והיא מצליחה מאוד, מכיוון שנאק הוא אחד הסופרים האהובים בסדרה, אבל האם הוא מסוגל לסחוב את הכול על כתפיו.
הספר האחרון של הטיטאנים העוגים הוא גם הספר האחרון של נאק אי פעם ברומח הדרקון וכאן הגיע הזמן לעצור רגע, לפני שאדבר על הספר עצמו וקצת על הסופר ותרומתו. הדבר הראשון שנאק אי פעם כתב לרומח הדרקון היה סיפור קצר בשם "ילדים סוררים" באנתלוגיה "הקסם של קרין". זה היה סיפור קטן, מקסים ומרגש על חבורת דרגונים שמגיעה לכפר של אלפים מבוגרים, שמתחילים להתייחס אליהם באופן קצת מוזר. הסיפור הצליח מאוד והיה אחד הטובים ביותר בספר. הסיפור השני היה "הגדרות של כבוד", שאולי הסיפור ששינה את האופן שבו נאק התייחס לרומח הדרקון ובכלל הקוראים התייחסו לגזע המינוטאורים. עד אז, היכרנו את המינוטאור שקרמון התחרה בזירה באיסטר בסדרת האגדות, אבל בסיפור הזה, אביר סולאמניה יוצא לעזרת עיירה שקוראת לו לחסל מפלצת שהגיעה. המפלצת המדוברת היא מינוטאור חסר כבוד שהוגלה מאיי המינוטאורים והוצב על החוף. אביר סולאמניה מגלה את הכבוד הרב של המינוטאור ומבין שלפניו אין אויב או מפלצת, אלא האנשים של העיירה. בכל זאת, האיש נאלץ להרוג את המינוטאור ומתחיל לשקול מחדש את משמעות הכבוד האמיתי של האבירות. דבר שיוביל אותנו ישירות אל האגדה של הומה, הספר הראשון של רומח הדרקון שלא נכתב על-ידי וייס והיקמן. בספר הזה, נאק מציג את היכולת הגבוהות שלו בפיתוח דמויות ואהבתו לגזע המינוטאורים, הגזע שיהפוך להיות המזוהה ביותר אתו. נאק כתב בסך הכול 11 ספרים ברומח הדרקון והרבה סיפורים קצרים ומתוכם רק אחד לא עסק במינוטאורים, המצודה, ורואים כמה זה השפיע עליו לרעה. למרות שמדובר בפחות מעשרה אחוזים, נאק נחשב לאחד הסופרים האהובים ביותר וסימן לאיכות. נאק המשיך לכתוב ספרים בעולם אחר שנקרא ממלכת הדרקונים, ויום אחד גם אגיע לשם. יום אחד.
ונחזור לעוגים לנו. לאחר שבסוף הספר הקודם, נראה שהמצב על הפנים, עקב כך שסאפראג, אדון העוגים, מצליח להתל בגולגרן אהובנו וגונב ממנו את ורד האש, ומשיג למעשה את השליטה באחד מהעתקים החזקים ביותר שאי פעם נוצרו בעולם. כמו כן, יש לנו הרבה שאלות בנוגע לדמויות המסתוריות הרבות שמופיעות בספר, החל מטיראנוס, הקוסם בעל גרגויל המחמד שעוזר/לא עוזר לגולגרן וכמובן, מלך הגרגוילים האימתני שנמצא מאחורי הקלעים ובוחש בקדירה. לאחר שגולגרן נחלץ מהצרה האחרונה, הוא מבין שהוא כלי במשחק שהוא אפילו לא ידע שהוא אחד החלקים המרכזיים בו. הוא איבד את כול, את ממלכתו, את אידאריה אהובתו ולמעשה כמעט את חייו לטיטאנים שהחליטו לכבוש לחלוטין את כל ממלכות העוגים ולהפוך אותם לצלמם, ולהעלות את העוגים לגזע אדיר שיכבוש את קרין לעצמו. גולגרן נעזר בטיראנוס המכשף ובמעט בני הברית שנותרו לו על מנת לארגן כוחות שיפעלו נגד הטיטאנים ולמעשה אולי אפילו ישמידו את ממלכות העוגים. אבל סאפראג לא מוכן לוותר ובעזרת ורד האש הוא הופך לכוח אימתני, אבל האם גם הוא כלי משחק? ומי הוא באמת מלך הגרגוילים ומה המזימה הזדונית שלו?
בספר האחרון, סוף כל סוף מקבלים תשובות, שזה דבר נפלא, אבל אנחנו נשארים עם עוד הרבה שאלות רבות. קודם כל, אנחנו מגלים את התשובה לזהותו של מלך הגרגוילים, טיראנוס וכולם, וגם מקבלים סיום שהוא למעשה סיום הרבה יותר טוב מהרבה סדרות אחרות, שאמנם מציב את השחקנים היכן שרצינו בדרכים שאני ממש, אבל ממש לא אוהב, אבל הסוף אינו שמח כמו שחושבים והוא מעלה כמה תהיות לגבי עתיד העוגים. מפאת ספויילרים, כי כנראה יש כמה אנשים שעוד יום אחד ירצו לקרוא את זה, לא אספר, רק אגיד שככל הנראה היה בראשו של נאק רעיונות להמשכים, כי אפשר בכיף להמשיך עם הסדרה הזאת עוד ועוד, ופשוט הוציאו את השלטר וחבל מאוד, כי נראה שהסדרה הבאה ענקית (תרתי משמע). למרות זאת, הספר הזה אינו חף מהשטויות של נאק והשטויות בכלל של רומח הדרקון, והוא שולח דמויות להיכן שהן צריכות להיות ופחות עוסק בלוגיקה, אבל גולגרן, אוי גולגרן, אחת הדמויות הנפלאות ביותר של רומח הדרקון, וחבל שאיש כמעט אינו מכיר אותו. כמו כן, נאק נותן מעין סיום ענק בכך שמשלב את הסדרה הזאת עם סדרת המינוטאורים ומביא משם דמויות ואפילו מרחיב את הסוף, כך שהסדרה הזאת וסדרת המינוטאורים היא עכשיו שלובה ואי אפשר להפריד ביניהן עוד.
אני מעניק לספר את הציון 7.5 מתוך 10 בסולם צפריר. סיום ראוי לנאק, סיום ראוי לסדרה הארוכה הזאת של המינוטאורים והעוגים, אבל במהלך הספר עצמו, מלמלתי לעצמי, נו כבר, בוא נראה מה קורה בסוף, כי האמצע לא הכי מעניין. אז ספר לא רע, אבל היו טובים ממנו. נראה שלנאק יש דרך מעולה להתחיל סדרות, אבל לסיים אותן… זה כבר סיפור אחר. תודה לך, ריצ'ארד נאק, על כל מה שעשית. ועכשיו אנחנו פונים לטרילוגייה חדשה, ולאזור חדש בקרין, ליבשה חדשה, שרק מעטים מכירים אותה וחלק לוחשים את שמה… טאלאדס.
מסע בקרין 