שנת הוצאה: 1988
שנת הספר: 1346 לספרית העמקים
לאחר שהספר הראשון של דאגלס נילס כופף לעולם הממלכות הנשכחות, הספר השני כבר היה יכול להיכתב כספר של הממלכות ורואים את זה היטב באופן שבו הספר מתעמק יותר בהיסטוריה של הממלכות, וגם מציג לנו את האויב מספר אחת של הסדרה הזאת, הלא הוא בעל, אל הרצח של הממלכות הנשכחות. עקב המעבר לספר של הממלכות, יש גם שינוי בכתיבת הספר, וזה מורגש מאוד, לטוב ולרע. אבל קודם כל נדבר על העלילה של הספר עצמו.
שנה לאחר המלחמה בקאזגורות׳, נראה שהמצב של איי מונשיי במצב טוב, אבל מתחת לפני השטח, כוחות אפלים רוחשים בקאיר קאלדיל ואצל המלך העליון המולך על כל האיים. חבורה של קוסמים שחורים התנחלה אצלו מתחת לארמון, כאשר סינדר, ראש הקוסמים, מנווט את המלך כרצונו ומחסל לאיטו את כל המלכים של איי מונשיי האחרים. כאשר טריסטן קנדריק, הנסיך של האי גוונית׳, מגלה את דבר המזימה, הוא יוצא אל האי אלארון והמלך העליון כדי להבין מה קורה ונאשם בכך שהוא מתכוון לחמוס את המלכות. במהלך המסע, הוא יצטרך להילחם נגד בעל חורש המזימות ובני בריתו: הסוהאגין, יצורים תת-מימיים המשרתים את הבעל, קוסמי האופל המשתפים איתו פעולה והובארת׳, הכוהן הראשי שיוצא למלחמה נגד הדרואידים כאשר באמתחתו ליבו הפועם של קאזגורות׳ המעניק לו כוחות על-אנושיים.
תחילה, בוא ונגיד שבממלכות הנשכחות החליטו שהם קצת מסירים את ההגבלות שהם נתנו לרומח הדרקון. כלומר, אין קללות, אבל המיניות שם מתפרצת מבין השורות, דבר שהדהים אותי, כי עדיין מדובר על החברה שהוציאה את רומח הדרקון. כמו כן, הכתיבה של הספר בעולם של הממלכות הנשכחות, עשה גם טוב וגם רע לספר. הטוב הוא שסוף כל סוף אפשר ליהנות מההיסטוריה והדברים שיש לממלכות הנשכחות, ודאגלס נילס עושה את זה טוב, הבעיה האחרת היא שהספר פחות מיסטי, מה שהיה מקסים בספר הראשון, ופתאום דברים כבר לא מופלאים. בעוד שהגמדים בספר הראשון היו יצורים מופלאים שכמעט ולא רואים אותם. פתאום פה, יש לנו עוד כמה סוגי גמדים, והדמויות כבר לא עוצרות להשתאות. הקסם שפועל, פתאום פועל לפי המגבלות של המבוכים ודרקונים ופחות לפי ראות עיניו של הסופר וגם יש הרגשה של הרפתקה לפי איזורים ופחות סיפור. ככה שמקבלים קצת ולוקחים קצת.
מכיוון שזהו ספר שני, צריך להתייחס אליו כך. ולהבין שהסדרה היא מסוג הסדרות שבהן הספר הראשון יכול להיגמר ולא לקרוא הלאה ואז שני הספרים האחרים מתרחשים עם קונפליקט אחר שהראשון נצמד, או יותר נכון, נגרר אליו. זה מה שקורה בספר הנוכחי. הקונפליקט כאן, המלחמה של בעל, היא הרבה יותר מקיפה, הרבה יותר מרשימה, והרבה יותר נכונה בסדרה הזאת. הספר השני אכן מרחיב את הקונפליקט הגדול ואנחנו מבינים שקאזגורות׳ היה רק הבוס של דיסק מס׳ 1, ועכשיו אנחנו עומדים להתמודד מול אויבים קשים מאוד. אבל בעוד שהוא לוקח את החוק השני של סנדרסון בצורה טובה ומרחיב יותר על האיים ובמיוחד דגש על אלארון ועל ההיסטוריה של האיים, הוא גם חוטא בחוק השלישי ומציב לנו כמות בלתי הגיונית של אויבים: גם הסאהוגין, גם הגמדים האפלים, גם הקוסמים האפלים, גם הובארת׳ וצבא האל-מתים שלו וגם המלך העליון, ומה שמדהים הוא שבאופן כלשהו, הספר מגיע לנקודת סגירה כלשהי, על אף שכמובן, לא כולם מנוצחים והקרב עובר לספר האחרון.
אני מעניק לספר את הציון 7 מתוך 10 בסולם צפריר. אני התחברתי מאוד לתחושת הקסם והתמימות (היחסית) של הספר הקודם, והספר הנוכחי הוא יותר הרפתקה ג׳נרית בעולם המונשיי. עדיין, הספר מרחיב הרבה יותר על איי מונשיי ומציג את הקונפליקט הגדול, ומי שאוהב קרבות וקסמים, ייהנה מאוד מהספר, במיוחד שיש בו כמה סצינות של קרבות קסם נהדרים במיוחד, אבל מציג הרבה דמויות לא אמינות. כמו שאומרים, ספר בינוני פלוס, אבל מתנדנד מטוב למעצבן.
מסע בקרין 