המצודה – הקלאסיקות 2 – מהמסד ועד הטפחות

המצודה המעופפת היא ללא ספק אחת מההברקות המקוריות של הסדרה. אני לא יודע כמה היא אפקטיבית במקור, אבל התמונה של Dragons of Desolation עם הטירה המעופפת היא אחת מהתמונות של ילדותי, שגרמה לי לרצות ולקרוא את ספרי רומח הדרקון. בעוד שבהתחלה, לפחות בסקיצות הראשונות של לארי אלמור, היה ניתן לראות את המצודות על משטחים שטוחים, העובדה שקורעים את המצודה מתוך הקרקע הופך אותה למרהיבה ביופיה, ולכן, כל פעם שיש הזדמנות להשתמש בה, אני תמיד אהיה בעד. במיוחד אם ריצ'ארד נאק כותב את הספר.

אבל מצודות זה לא מספיק. סדרת הקלאסיקות התאפיינה בכך שניסתה למצות את התקופה בין הרשומות לאגדות ואפילו לפני זה, אבל לא זכתה להצלחה גבוהה ואחרי ארבעה ספרים החזירה את נשמתה. ככל הנראה גם בגלל ספרים כאלו. הפעם אנחנו מגיעים לאזור שלא ביקרנו בו כמעט והוא צפון ארגות'. במהלך מתקפת מצודה על מעוז של אבירי סולאמניה, קוסם אדום גלימות החוקר את המצודות, מגלה כי קיים פרויקט של שארית צבא הדרקונים השחור להקים את המצודה הגדולה ביותר. במירוץ נגד השעון, הקוסם וחבורה של הרפתקנים תנסה לחדור אל תוך המצודה האדירה ולהביס אותה, כשנגדם אויבים רבים.

נכון נשמע מגניב? אז זהו, שלא. הרעיון של המצודות הוא נהדר, אבל נראה שכפו על נאק כל-כך הרבה מגבלות, שהוא לא היה יכול להשתמש בכלום. במקום סיפור אפי ורחב היקף על המצודה, מקבלים סיפור קצר מאוד שנמרח על 300 עמודים, ואלו רוב הבעיות של ספרי רומח הדרקון. מכיוון שאנחנו רגילים היום לפנטזיות אפיות של 1,000 עמודים במינימום, נראה שפשוט להכניס עלילה ל-300 עמודים, אבל לא כך המצב. רוב הספרים מכילים רעיון פשוט, אבל אווילי, ואז מנסים למרוח אותו, בדרך כלל בשימוש בקרבות או בעלילות צדדיות שלא מעניינות, וזאת הבעיה שכאן וגם בהרבה ספרים אחרים. 

אני מעניק לספר את הציון 7 מתוך 10 בסולם צפריר. ניסיון נחמד, אבל בסופו של דבר לא מעורר איזו חוויה נרגשת. לא ספר רע, אבל לגמרי ספר שולי וחבל מאוד. הגענו לנקודת החצי של הספרים המתרחשים בין מלחמת הרומח למלחמת הכאוס ובמהלך שתי הביקורות הבאות נסיים את העידן הרביעי ונגיע אל מלחמת הכאוס שתוביל אותנו אל העידן החמישי.