אחת האמונות שהשתרשו להן כאן בארץ היא שהספרים הזוגיים הם פחות טובים מהספרים הלא זוגיים. לאחר הנפילה הגדולה של הספר הקודם, אמרתי לעצמי, הנה מה טוב ומה נעים, עכשיו אני הולך לקבל ספר הרבה יותר טוב. המבנה של הספרים עובד כך שבספר הראשון מקבלים הקדמה של כל הסיפור ואז מפצלים את הספרים לפי הגיבורים שהופיעו בראשון (וזה נראה בכריכות). אכן כך, הספר השני מתמקד בריקוס, הספר הזה בסאדירה, הרביעי באגיס, והחמישי בניבה, על אף שאני לא בטוח שזאת היא מתחת לקסדה, אבל יש עוד זמן לחמישי, אז בואו ונתמקד בספר של האלפית למחצה היפה בעלת הנפש המיוסרת.
הקסם באת׳אס דורש את כוח החיים. בעוד שבעולמות אחרים, אפשר לרקום יש מאין, באת׳אס צריך מקור חיות על מנת לשנות את המציאות, ולשם כך, המכשף צריך לשאוב את הכוח מכל הבא ליד, ובקיצור, מהצמחים שנמצאים בקרבת מקום. שימוש נכון בקסם, אמנם לוקח את כוח החיים, אבל מאפשר לצמח להתאושש ואפילו לגדול ולהיות חזק יותר. מכשף כזה נקרא משמר. אבל יש גם סוג אחר של מכשפים, שלא אכפת להם לקחת עוד ועוד מהכוח, להטיל לחשים חזקים ולהשמיד לחלוטין את מה שנותר מהקרקע. הצמחיה לא מתאוששת, האדמה הופכת ללא פוריה ומדברית. אלו הם המחללים. והם המלכים-המכשפים ששולטים בעולם ההרוס לאחר המלחמה שלהם.
בספר הקודם, אנחנו מגלים על המלחמה הגדולה שהתרחשה בעולם של את׳אס שהחריבה אותו עד היסוד, על 13 האלופים של ראג׳אט ועל הרצון שלהם להשמיד את הגזעים הלא אנושיים. לאחר התגלית הזאת, סאדירה יוצאת יחד עם אגיס וריקוס אל קלד, על מנת למצוא מידע בספר המלכים הגמדים העתיק שיכול לעזור להם להביס את הדרקון. הדרקון נמצא בדרכו לטיר, ונראה שטית׳יאן החליט לשתף אתו פעולה ולהעניק לו את מס הדרקון: אלף אנשים שאותם ימסור למותם. החבורה אינה מוכנה לקבל את זה ומנסה למצוא כל מידע שיעזור לה. הרמז היחידי שהם מגלים הוא שהדרקון קיבל את כוחו מהמגדל הצבעוני שנמצא במקום לא ידוע בעקבות מעבר לעיר ניבנאי. המקום רחוק, אבל סאדירה אינה מוכנה לומר נואש ויוצאת לדרך.
הספר הוא למעשה המסע הארוך של סאדירה מקלד אל המגדל הצבעוני. במהלך המסע, סאדירה נמצאת תמיד בשיווי המשקל העדין בין מחללת לבין משמרת. האם היא מוכנה להשתמש בכוח המשחית על מנת להשמיד את הדרקון? האם המטרה מקדשת את האמצעים ומה זה אומר לגביה ועד להיכן היא מוכנה ללכת כדי להציל את טיר? בעוד שאנחנו מקבלים שני צדדים שמראים לנו אנשים שמאמצים את הצדדים השונים, כמו למשל טית׳יאן שזורק את כל מידת המוסר האחרונה שהיתה לו על מנת לבגוד בחבורה על כל צעד ושעל ומאגנוס, בן דודה של סאדירה, שעוות על-ידי המגדל הצבעוני אבל עדיין שומר על נשמה שלווה. סאדירה מתהפכת כמו סטייק במהלך המסע, אבל מעניין לראות אותה ואת הבחירות שהיא בוחרת בסוף על מנת להגשים את המסע שלה ולהשיג את הכוח שבעזרתו ניתן להשמיד את הדרקון.
בסיכומו של דבר, צריך להבין שהדבר שפוגע בספר הוא הכתיבה של טרוי דנינג. לסופר יש רעיונות טובים, אבל הכתיבה שלו היא מעין סצינות שצריך לחבר אותן ביחד. אין למעשה כמו עלילה נטווית או קונפליקטים גדולים, אלא מסע ארוך שמרגיש כמו הרפתקת מו״ד ונקודות המפגש שביניהן. בעוד שהעלילה חושפת הרבה מאוד על מה שקרה באת׳אס לפני האסון הגדול, המסע של סאדירה מתיש לעתים קרובות וצריך לזכור שהיא גם דמות לא הכי נסבלת. בעוד שריקוס ממש לא נסבל ואגיס גיבור על, סאדירה לא פרייארית, אבל גם לפעמים מעצבנת ביותר.
אני נותן לספר את הציון 6.5 מתוך 10 בסולם צפריר, וזה גם כי אני נדיב מאוד. בעיקרון, הוא ברמה של לגיון הארגמן מבחינת מבנה ספר. העלילה טובה, ולכן היא זורמת והקריאה עוברת, אבל זה כמו לנסוע על למבורגיני עם גלגלים מרובעים. מרגישים כל רגע את הדרך וזה לא כיף בכלל. בתקווה, בספרים הבאים הכתיבה של דנינג תשתפר ויהיה ניתן ליהנות יותר מהספר ולא לראות את הנקודות שהוא מחבר לנו.
מסע בקרין 