בעוד שהספרים הקודמים התנהלו בשיטה די ברורה, כלומר, יש את הגיבורים, הם יוצאים לחפש חפץ כלשהו ואז יש קרב סופי (פחות או יותר), הספר הזה מחליט לעשות משהו חדש. הספר הזה בוחר לקחת את המסע, לדחוס אותו במאה העמודים הראשונים, ואז לבלות את 200 העמודים האחרים בקרב אחד ארוך. כמה זה הצליח? לא הרבה.
חמש שנים עוברות מאז שסאדירה חזרה מהמגדל הצבעוני, אבל לא נראה שהמאבק נגד הדרקון התקדם. הדרקון ממשיך לעשות טרור בכל רחבי את׳אס, אבל בכפר הגמדים קלד, הילד של ניבה נולד, מול מקסים בשם רקארד. כאשר סוחרי עבדים מטיר מנסים לגנוב אנשים מקלד, אגיס מבין שהגיע הזמן לעצור את טית׳יאן ולהביא אותו לדין מול מועצת היועצים של טיר. אבל טית׳יאן מבין שהפעם הוא הרחיק לכת ובורח אל העיר באליק הרחוקה, על מנת לגייס תמיכה בחיפוש אחר החפץ הקסום האחרון שיכול להשמיד את הדרקון, העדשה השחורה. אגיס יוצא במרדף אחריו על מנת להשיב אותו לטיר על מנת שיהיה מסוגל לעמוד למשפט. אבל במהלך המסע, שניהם מסתבכים עם שבטי הענקים השונים של המקום בדרך לגלות את ההיסטוריה האפלה של הענקים ולאוצר שהם שומרים מכל משמר.
בניגוד לספרים הקודמים, אין לנו את המסעות הארוכים של שני הספרים האחרונים. בעוד שהספר הראשון נועד לתת לנו רקע על העולם ולכן התמקד יותר בדמויות, ביצורים השונים ובעיר אחת, בשני ובשלישי כבר היו לנו מסעות לאורך העולם, כאשר בשלישי חצינו את משולש השנהב והגענו רחוק. בספר הזה יש לנו מסע לאיזור אחר ומעניין בעולם של את׳אס שהוא ים הסחף. מכיוון שאין נהרות או ימים בעולם, עקב ההרס האקולוגי שבו, אז הנהרות הגדולים הפכו למי סחף ומשתמשים בספינות על מנת לרחף מעליהם. זהו, בעיקרון, הרעיון המעניין היחידי בספר. רוב הספר, אנחנו עוקבים אחרי אגיס שעוקב אחרי טית׳יאן, ולמעשה הספר הוא על הידידות ביניהם ועל כמה אגיס מטומטם. כאילו, טית׳יאן מנסה להפוך להיות הדרקון ואגיס מגלה את זה במהלך הספר, אבל הוא ממשיך לעשות את מה שנראה לו לנכון, עד כדי טמטום מאורות.
בינתיים, זהו הספר החלש ביותר בסדרה, ולמעשה, אחד מהגרועים שקראתי במסע שלי. בעוד שכמה ספרים מסתמכים על מסעות כדי להראות לנו את היופי של העולם, אז הספר כמעט ולא מציג. בעוד שהדבר המגניב ביותר בעולם של השמש השחורה הוא המלכים המכשפים, אנחנו כמעט ולא מקבלים אותם, וגם קרב ארוך ולא מובן בסוף והרבה קטעי השלמה באמצע. נראה שזהו ספר שאמור להיות הקדמה לסוף הגדול שיגיע בספר הבא ומקווה שיהיה סיפור.
אני נותן לספר את הציון 5 מתוך 10 בסולם צפריר, אחד מהמיותרים שיש בסדרה. אני מאשים את הכתיבה של טרוי דנינג שמרגיש שיש לו צורך יותר להסביר לקורא את המהלכים במקום פשוט לתת לנו ליהנות. כמו שאמרתי לפני כן, מקווה שהספר הבא והאחרון בסדרה ישפר את התחושה הנמוכה מאוד שיש לי לגבי הסדרה הזאת.
מסע בקרין 