כיאה לכל הקלאסיקות הגותיות, עלינו לחזור אחורנית אל הספר שאנשים מגדירים כמדע הבדיוני הראשון והמופת לספרות הקלאסית הגותית: פרנקנשטיין. אין חובב פנטזיה או מד"ב שלא שמע על הסיפור שכתבה מרי שלי באותו יום שבו היא, לורד ביירון ופולידורי (מי שכתב את הומפיר, שהפך להיות ההשראה לדרקולה של ברם סטוקר), ישבו וסיפרו סיפורי אימה. הסיפור הידוע על המדען שהקים לתחיה אדם שמורכב מחלקי גופות שונים זכה לעיבודים רבים, כולל פארודיה מעולה של מל ברוקס והרבה סרטי המשך עם בוריס קרלוף הנהדר (שלמעשה היה בריטי חביב בשם ויליאם פראט ונעים הליכות ואני מודה לקים ניומן על הידע הזה). השאלה הגדולה תמיד הייתה מי המפלצת האמיתית, האם זה המפלצת שיצר פרנקנשטיין או פרנקנשטיין עצמו. והיה זה עניין של זמן עד שתגיע המהדורה הרייבנלופטית.
אנחנו מתוודעים לדוקטור מורדנהיים, המקבילה הרייבנלופטית של פרנקנשטיין, אשר עוסק בניסויים מדעיים ומצליח להקים לתחייה את אדם, המפלצת שלו, שאותו הוא מרכיב משלל גופות. אבל מורדנהיים לא מסתפק בזה, אלא רוצה לברוא אותו כחלק מגזע של אנשי-על. אדם עצמו מתמרד כנגד מורדנהיים, רוצח את אשתו ונמלט אל אי הסבל, מעוז קפוא של קרח, כדי שאיש לא ימצא אותו. מורדנהיים מצליח להחיות את אשתו בכך שמחבר אותה למכונות ומנסה למצוא דרך להחיות אותה בדומה לאדם, אבל ללא הצלחה. בניסיונו האחרון, מבין מורדנהיים, המדעי ביותר, שהוא יצטרך למצוא עזרה בתחום שהוא לא מאמין בו, אבל חייב לנסות: קסם האוב. הוא מגייס שני שוליות של קוסמי אוב, זוג צעיר ונחמד, פרידריך והילדה, שיחזירו את הנשמה של אשתו לגופה. אבל זה לא הכול, מורדנהיים מצפה גם למצוא גוף צעיר וחדש עבור הנשמה של אשתו. אבל אדם… אדם יעשה כל מה שניתן כדי לאמלל את מורדנהיים ויחליט להרוס גם את המזימה הזאת.
כשניגשתי לקרוא את הספר, שאלתי את עצמי, כמה אפשר לחדש על הסיפור של פרנקנשטיין? הרי גם הסרטים וגם החידושים כולם עסקו באותו הנושא, ולכן אפשר אולי לדבר על שאלות יותר מהותיות. השאלה, כמובן, מי המפלצת. די מובן מהר מאוד שמורדנהיים הוא לא המטבע הכי נוצץ, אבל אדם עצמו הוא מפלצת לא קטנה. למעשה, כל הדמויות, מלבד פרידריך והילדה הצעירים, הם מפלצות נוראות. הבעיה היא שהסופר, צ'ט וויליאמסון, סופר מיומן, אחד מהרכש החדש של בריאן תומסן, מנסה לבדוק את כל הדמויות וכמה הן סימפטיות ולא סימפטיות וכתוצאה מכך, אנחנו מאבדים פוקוס. הרעיון להראות את הנושא של מורדנהיים כשאלה על מדע כנגד האמונה ועל מהות האלים וכוחות האופל היא טובה ועוברת יפה מאוד, אבל הספר לא מצליח לשמור על אחיזה טובה.
אנחנו עוסקים במספר דמויות בספר, וכל פעם שמדברים על דמות, או שיש סיפור חשוב, אנחנו חוזרים למעין מסורת גותית שבה הפרקים הופכים להיות גוף ראשון מדבר של הדמות. ככה בתחילת הספר יש לנו מונולוג די ארוך של מורדנהיים שהוא מסלקת מידע ארוכה על ההיסטוריה וכיצד הוא ראה את הנושא. לאחר מכן, כאשר הילדה פוגשת את אדם, הוא מספר לה את נקודת המבט שלו ואז יש לנו פרקים נוספים כאלו. גם בסוף הספר פתאום אנחנו מגיעים לעוד מונולוג ארוך. הקפיצות האלו מנתקות אותנו למעשה מהעלילה הראשית ואנחנו מרגישים כאילו מנפחים את הספר יותר ממה שהוא, וזאת הבעיה העיקרית שלו. הסיפור עצמו דל מאוד. הוא טוב, אבל דל ומתאים יותר לנובלה של 100-150 עמודים ולא לספר של 300 עמודים, ולשם כך, הסופר מכניס פתאום עוד ועוד קווי עלילה ופלאשבקים שרק פוגעים בו.
כך לדוגמה, מלבד לקו העלילה של מורדנהיים וזוג בעלי האוב, אנחנו גם עוסקים במסע ארוך של הורג, הלא הוא המקבילה הרייבנלופטית למשרת איגור, שיוצא אל הוויסטאנים כדי לחטוף משם את אחת הנשים וסופג קללה לא נעימה בכלל. דמות נוספת שפתאום מופיעה היא איבן דראגונוב, צייד מפלצות שמגלה שיכול להיות שהוא בעצמו הופך להיות מפלצת, ואנחנו עוברים איתו את הלבטים ואפילו לאחר שהעלילה עצמה מסתיימת, אנחנו זוכים לראות מה קרה איתו, ויש הרגשה שהסיפור שלו פשוט נדחף שם כדי לרפד את העמודים. אז אנחנו מבינים שכולם ברייבנלופט מפלצות, אבל יש יותר נוראות ופחות נוראות.
אני מעניק לספר את הציון 7 מתוך 10 בסולם צפריר. זהו ספר לא רע, אבל הוא יכול מאוד לעייף, במיוחד כאשר הוא קופץ לעלילות משנה ולא שומר על אחידות. פלאשבקים שמנתקים אותנו מהעלילה הראשית וסיפור דק שמגובה בריפוד של דמויות משנה שאינן חשובות ואפשר היה בקלות לוותר עליהן. למרות זאת, סגנון הכתיבה טוב ונראה כאילו הסופר התכונן לכתוב סיפור המשך, על אף שהוא מעולם לא יצא.
מסע בקרין 