הכתר והחרב – עליית סולאמניה 2 – המלחמה נגד אנקאר

חצי הענק אנקאר הצליח לאסוף צבא אדיר ונראה שאיש אינו מסוגל לעצור אותו. הוא כובש את נופך ללא כל בעיה, מחריב חלק גדול מת'לגארד התקדם לעבר סולאנתוס וקארגות'. אבל אז קם ג'יימס מארקהאם, שעד אותה התקופה היה ידוע רק בשם המתנקש, מכיוון שכולם האמינו שהוא זה שרצח את לורד לורימאר, אביר ורד רב מעללים שהתכוון לאחד את סולאמניה ומכיוון שהוא נשא את חרבו, טובחת הענקים. ג'יימס הצליח להשתלט על שלושת הצבאות כאשר הגנרלים המושחתים שלהם מתו או חוסלו וג'יימס מוביל את ההגנה על קארגות' בהצלחה. אבל המלחמה לא מסתיימת שם. כאשר אנחנו חוזרים אל סולאמניה, עברו כבר שנתיים ומתברר שהמלחמה לא הסתיימה. להיפך, נראה ששני הצבאות רק אספו יותר ויותר כוחות. הכוחות של האבירות מעבר לים סנקריסט התחילו לשלוח כוחות כדי לעזור במצב של סולאמניה, בעוד אנקאר מגייס לעצמו עוד צבאות של גובלינים ועוגים שמתאווים לשלל של ערי סולאמניה העשירות. שנתיים של מלחמה שבהן אין התקדמות רבה. אמנם מארקהאם מצליח להרחיק את אנקאר מקארגות', אבל סולאנתוס נמצאת במצור מזה חודשים רבים ואנשיהם כמעט מתים מרעב.

במצב הזה, מארקהאם נאלץ להתמודד עם הדילמות המוסריות ביותר שלו. הראשונה, הוא פועל למען טובת הכלל, לא למען אדם כלשהו, וגם לא למענו. מארקהאם צריך צבא ומימון והאדם היחידי שיש לו את כל מה שהוא צריך הוא בקראד דושיין, השליט הכל-יכול של פאלאנתס, האיש העשיר ביותר בפאלאנתס. לשם כך, מארקהאם מחליט לנקוט בטקטיקה מרושעת ולפתות את בתו של דושיין, סלינדה, שאותה הוא מכיר מילדות, באמצעות שיקוי אהבה, על מנת שתינשא לו והוא יוכל לזכות במימון המלחמה וגם במעמד גבוה, עקב כך שמארקהאם איננו אציל. כדי להוציא לפועל את המזימה הזאת, מארקהאם משתמש בקורין הלבנה, אשר בעבר הייתה המאהבת שלו, וכעת נאלצת, לשם האחדות והסדר על קרין, לסייע לו לפגוע בסלינדה. אך בסתר, אנקאר בעזרת הקוסמים המרושעים שלו וכוהנת של הידוקל, יורדים מתחת לפני האדמה על מנת למצוא את מלך היסודנים, יצור משחר ההיסטוריה, שאין דבר שיכול לעמוד בדרכו, כדי לשבור את המצור על סולאנתוס ולכבוש את סולאמניה כולה.

כפי שאתם שמים לב, מדובר בספר שהוא פנטזיה מלחמתית לכל דבר. וזה דווקא דבר טוב, מי שמכיר את הסופר דאגלס נילס יודע שהוא כותב פנטזיה מלחמתית לא רעה בכלל ואפילו בסיפורים הקצרים יש לו ניתוח מלחמתי על הקרב בווינגארד במהלך מלחמת הרומח. לרוע המזל, דאגלס לעתים חלש בדברים אחרים ובעוד שהחלקים המלחמתיים חזקים וטובים, במיוחד הקרב האחרון, שאר הספר מתנהל באופן קופצני מדי, כולל הכנסת דמויות מספרים קודמים שלו (ללא צידוק כלשהו), ופתרונות קסם מצוצים מהאצבע, שגורמים לך להיאנח ולהגיד "נו באמת". מעבר לכך, על אף שנרמז על כך בעבר, זה הספר הראשון שבו אנחנו רואים את ההתקדמות הטכנולוגית האדירה כאשר מציגים לנו לראווה את אבק השריפה והשימושים בו. בעוד שראינו נקודות לקיום האבקה השחורה, כאן היא מופיעה בכל הדרה ומסייעת למארקהאם במלחמתו נגד אנקאר וכך אנחנו נתקלים במלחמת קדמה של בני האנוש, לעומת מלחמת קסמים של העוגים, ומעניין לראות את השילובים השונים. כפי שכבר אמרתי, הקרבות בספר מעולים. הבעיה זה השאר. הספר פחות מעניין מקודמו. הפעם יש לנו עלילה סטנדרטית ביותר שאין מה להרחיב עליה במיוחד. מה שכתבתי למעלה זאת כל העלילה. הבעיה עם הספר הזה הוא השבלוניות שלו, אין כמעט הפתעות אם בכלל. זאת אחת הבעיות הקשות של ספרי רומח הדרקון, שהספרים הראשונים בדרך כלל נהדרים, כי נותנים לסופר לכתוב את כל מה שהוא רוצה, ואז הוא צריך להתאים את עצמו בספרים הבאים לעלילות שונות לכיוונים שונים וללחצים שהורסים את הספר. זה קרה בשלוש הטרילוגיות האחרונות וזה קורה גם פה. לשמחתי, הראשון לא היה כזה טוב, כך שהשני לא כזה גרוע. עדיין יש רושם של סדרה בינונית ביותר.

אני הענקתי לספר את הציון 7 מתוך 10 בסולם צפריר. אם באתם כדי לקרוא על הקרבות, אתם תאהבו את הספר מאוד, אבל אני בחור שאוהב גם עלילה, כזה אני, ולכן הציון אינו גבוה במיוחד. אני מקווה מאוד שבניגוד לסדרות הקודמות, דווקא הספר השלישי ייתן את השוס. טוב, תמיד אפשר לקוות.