רומח הדרקון מעולם לא היה רק יבשת אנסאלון. בזמן שיצרו את רומח הדרקון, לטרייסי היקמן היה רצון להבדיל את עצמו מטולקין בכך שהוא יצא יבשת המחוברת דווקא לקוטב הדרומי, כך שלא יהיה רע יותר כאשר יוצאים צפונה, דבר שחזר על עצמו ברוב הפנטזיות עד אותה התקופה. למרות זאת, מהר מאוד הבינו כי העולם קרין הוא גדול מכדי שתהיה בו יבשת אחת בלבד, ולכן נוצרה יבשת נוספת, גדולה יותר, בשם טאלאדס. הסיפור של טאלאדס הוא מעניין. המודול של טאלאדס יצא לראשונה בדצמבר 1989, זמן לא רב לאחר שסיימו את טרילוגיית האגדות והשחקנים היו יכולים לצאת ולשחק ביבשת האחרת של קרין, אבל השחקנים הצביעו ברגליים. על אף הרצון להרפתקאות שם, וכמה מודולים, טאלאדס מעולם לא המריאה, על אף שהיה לה פרמיס מעניין לא פחות מזה של אנסאלון. החורבן גם פגע שם, ופגע באימפריית האורים הגדולה. כתוצאה מכך, היבשת התרסקה ובמקום בו הייתה ממלכת אורים כעת שוכן אגם אדיר של אש. מעבר לכך, בטאלאדס היה גם את ליגת המינוטאורים האדירה, שמראה מה קורה שנותנים למינוטאורים קצת שליטה (אלמנט שחוזר לאחר מלחמת הנשמות), ואימפריית ת'נול המחרידה, שסוגדת לאל המוות ועושה הרבה צרות (עוד אלמנט שחוזר על עצמו אבל בצורה הרבה פחות דרמטית באברון). למרות כל זאת, טאלאדס, כפי שכתבתי, מעולם לא המריאה, ובתחילת שנות ה-90 נפסקו המודולים ורק נותרה ידיעה שהיבשת קיימת, מבלי שהתייחסו אליה.
למרות זאת, כריס פירסון, הכוכב החדש והעולה של רומח הדרקון הציע רעיון של כתיבת טרילוגייה שלמה שתתרחש בטאלאדס. לא פחות מרעיון מהפכני. הרי לקהל הקוראים כמעט ולא ידוע דבר על היבשת האבודה הזאת, וכל הספרים התרחשו רק באנסאלון. זאת ועוד, הספרים יתרחשו לאחר מלחמת הנשמות. כריס פירסון כבר הוכיח בסדרות האחרות שלו שהוא יודע לחדש ואף להפתיע ואי אפשר היה להתעלם מההצעה הזאת. האפשרות של חשיפת היבשת האבודה לקהל חדש של קוראים ושל שחקנים יכול לעזור מאוד לקידום משחק התפקידים ולהתחיל ליין חדש. הכול תלוי כל כתפיו של כריס פירסון. כל האחריות, והתהילה, עליו.
אנחנו מגיעים לטאלאדס מספר שנים לאחר סוף מלחמת הנשמות. בעוד שבאנסאלון היה את קיץ הכאוס, בטאלאדס, היושבת בקצה השני של הפלנטה, עבר חורף נוראי. ועכשיו לאחר הלילה חסר האלים הארוך, הירחים חזרו לשמים, האלים שבו בחזרה, ויחד אתם הקסם והצרות הישנות שנשכחו. בממלכת אורים הרחוקה שכן לו קיסר אכזר בשם מאלאדר, הידוע גם בשם חסר הפנים, ששלט באורים ביד ברזל. מספר רב של קוסמים התנגד לו ועמד להשמיד אותו, אבל מאלאדר עשה וולדמורט ונעל את הנשמה שלו במספר פסלים כדי שלא יהיה ניתן להשמיד אותו סופית. אבל זה לא הועיל והקוסמים הצליחו להשיג את הפסלים ולהשמיד אותם. מלבד אחד… כמובן שאחד מהם יישאר.
כמה מאות שנים לאחר מכן, פורלו בארת', מרשל אנושי בליגת המינוטאורים מחליט לפרוש מהמלחמה. הוא והלגיון השישי הצליחו סוף כל סוף להשמיד את אימפריית ת'נול ואת הבישוף הראשי שעמד בראשה. האיום הנוראי על הליגה הסתיים, אבל מתברר שהחזרה לא תלווה בתרועות ניצחון כי עיר הבירה של הליגה, קריסטופאן, נבקעה לשניים והקיסר נהרג. הליגה נופלת למלחמת אזרחים כדי לדעת מי יהיה השליט הבא ופורלו מחליט פשוט לפרוש לביתו ולנחלתו. מהעבר השני של היבשת, עדרי האויגן מתכנסים תחת שליט גדול, אשר מאחד את כל השבטים ומחליט לנצל את מלחמת האזרחים כדי לחסל את המושבות המינוטאוריות שפלשו בעבר לשטחי העדרים ואולי אפילו לכבוש אותם. באותו הזמן, שדארה, אלפית מארמאכנסטי מקבלת משימה מקול הכוכבים, שליטת האלפים, למצוא פסל עתיק, שהופיע לא מזמן, ונראה שצללים מוזרים רודפים אחריו.
כן, זה נשמע מבלבל מאוד, אבל ככה זה, מדובר בעולם קצת חדש, קצת מוכר, ופה כריס פירסון צריך ללהטט. קודם כל, הוא מסביר בפרולוג מאוד קצר את המבנה של טאלאדס מבעד לעיניו של קוסם אדום גלימות, אבל זה הקשר היחידי לאנסאלון. וכאן הבעיה הגדולה של הספר. אני אישית מכיר את טאלאדס מימיה הקדומים ובשבילי המאורעות באמת היו מדהימים, נפילת אימפריית ת'נול והרס קריסטופאן באמת הדהימו אותי. תחשבו שבמובן מסוים פאלאנתס מתפצלת לשתיים והמינוטאורים מושמדים לחלוטין. זה עד כדי כך כבד, ומעבר לכך, עוד מאורעות מטורפים מתרחשים בספר הזה, אבל עבור קוראים שלא מכירים את העולם, לא בטוח שיזיז להם משהו. כמו כן, הבחירה לא להתייחס בכלל לאנסאלון זה דבר אמיץ מאוד, אבל למעשה גם פוגע. אני חושב שאולי היה אפשר לקחת עלילה של דמויות מאנסאלון שמגיעות לטאלאדס ולומדות על העולם, ואז בספר השני והשלישי להתחיל את הבלגן האמיתי. ככה גם אנחנו יכולים ללמוד ולהכיר את העולם וחבל שהוא לא עשה את זה.
מעבר לכך, העלילה נחמדה, אבל לא יותר מזה. כן יש מעבר על האיזורים החשובים של טאלאדס, אבל הסיפור עצמו נוגע יותר לדמויות ופחות מדי לעלילה גדולה ובסופו של דבר, המניעים של חלק מהדמויות לא מובנים לגמרי. הרבה מאוד לא מוסבר ונראה שחייבים לעבור לספר השני כדי לקבל תמונה גדולה יותר. זה מובן וזה בסדר, אבל עקב הבלבול הראשוני, ישנו בלבול הרבה יותר גדול, ויכול להיות שמי שלא מכיר את טאלאדס, לא יהנה מהספר, ולא יבין מה הקשר בין הספר הזה לרומח הדרקון.
עדיין, מדובר בניסיון אמיץ של כריס פירסון, ואני מעניק לספר את הציון 8 מתוך 10 בסולם צפריר. הסיפור לא רע בכלל, והדמויות עשויות טוב, ואני אישית כחובב טאלאדס מאוד אהבתי את הטיפול שנעשה ביבשת האבודה ורואים שפירסון מאוד אוהב את המקום ובאמת מתייחס אליו בכבוד. אבל כפי שראינו בעבר, ספרים ראשונים עושים רושם טוב ואז יש נפילה בספרים הבאים, אז כדאי לו להיזהר. כמו כן, לספר יש אחלה תמונת כריכה, אז אני לא יודע איזה דביל עשה את הגרפיקה המכוערת של הכריכה הקדמית שחותכת כמעט את כל התמונה ומשאירה פס קטן ואת השאר לבן. אחת הכריכות הכי מכוערות של רומח הדרקון.
מסע בקרין 