אפלה ואור – ההקדמות 1 – מה זה השטויות האלו?

מי שקורא את הבלוג הזה יודע שיש לי אופי סבלני במיוחד כלפי הספרים של רומח הדרקון ושאר ספרי TSR. אני מבין שהם נכתבו לפני 20 שנה (במקרה הטוב) וכי יש להתמודד עם העובדה שמדובר בסופרים מתחילים ובחברה שמחפשת את עצמה ואת הז'אנר באופן כללי, אבל יש גבול לשטויות שאני מוכן לקבל. כמו כן, מישהו אחר לי פעם שהוא אוהב לקרוא ביקורות על ספרים רעים. כן, אני כבר אעשה לכם ספויילר, זה ספר רע, ואפילו רע מאוד. אז בואו ונתחיל לעבור עליו.

החבורה מחליטה להתפצל. אחרי ההרפתקאות הרבות שהם עברו (או אחת וחצי לפי וייס בכבשן הנשמה), החברים מחליטים ללכת ולחפש את השמועות על האלים האמיתיים ולמצוא מה שניתן במשך חמש שנים ואז להיפגש חזרה באותו הפונדק ולראות מה הם גילו. סדרת ההקדמות היא הסדרה שמתארת מה קרה לאנשי החבורה במהלך המסעות שלהם ברחבי אנסאלון. הספר הראשון שעליו אדבר הוא הספר הראשון בסדרה, "אפלה ואור", שנכתב על-ידי תומפסון וקרטר, שהפליאו לכתוב את ספרי העבר (ילדי המישורים וממלכות האלפים). הפעם מדובר על הספר הראשון שהם כתבו, ואי אפשר להתפלא, מכיוון שמדובר בערבוב של שטויות ממדרגה ראשונה. לא מאמינים, בואו ותראו מה העלילה של הספר.

סער וקיטיארה מחליטים לצאת יחד אל סולאמניה במטרה משותפת. למעשה, שניהם צאצאים של אבירים סולאמניים ושניהם מנסים לגלות מה קרה לאביהם. קיטיארה מחפשת אחר גרגור אות'-מטר, שלא ידוע בדיוק אם הוא מת או חי, ואילו סער מחפש את שורשיו ואת המורשת לבית בהיר-להב. אבל החיפוש שלהם מסתיים די מהר כאשר הם נתקלים בחללית גנומית, אשר מביאה אותם ישירות אל הירח האדום ובו הם צריכים להילחם נגד אנשי נמלה ולחלץ דרקון פליז מתוך אובליסק.

אז, כן, זה מטומטם כמו שזה נשמע. יכול להיות שהיה פה איזה ניסיון לעשות מחווה לספרי בארסום וג'ון קרטר של בורוז, אבל זה ממש מטומטם, כי אפשר לנשום בחלל. כן, לא מדובר בספינות ספלג'אמר עם מעטה חמצן וכל השאר, אלא פשוט אפשר לנשום על הירח וזה מקום שאפשר לחיות בו ממש בכיף. אני מוכן אפילו לקבל את זה, כי ספרי פנטזיה וכל הבולשיט הזה, אבל הכתיבה ממש מטופשת. ובנוסף לכל הצרות, העלילה של המסע אל הירח מסתיימת לאחר שלושה רבעים של הספר ואז יש לנו עוד רבע ספר של עלילה שבו קיטיארה וסער נפרדים והוא יוצא להילחם נגד שר דרקונים (הרבה לפני שהם בכלל הגיעו) כדי להשיג את השריון שלו. מופרך, גם אני חשבתי ככה.

דבר ראשון, הדמויות ממש לא כתובות טוב. קיטיארה הופכת מלוחמת חמת מזג ומגניבה לרכיכה בכיינית שלא מצליחה לעשות כלום. סער הופך ללוחם עז לב, אבל חסר כבוד לגמרי. הם פשוט שוכחים נקודות חשובות כשצריך ונראה שהסופרים התחילו עם רעיון מעניין ואיבדו את הדרך בנקודה כלשהי ופשוט אמרו, יאללה, נמשיך עם זה הלאה ונראה מתי יעצרו אותנו. למזלנו, הם יצליחו הרבה יותר טוב בספר הבא שלהם, "מי-נהר, איש המישורים", הספר הרביעי של ההקדמות והוא היה ספר גם מופרך, אבל היה כתוב טוב וקצת הכניס אותם לתלם (מישהו ביקש אלפים תת-קרקעיים?).

דבר שני, העלילה כל-כך לא מציאותית וכל-כך מלאת סתירות, שאי אפשר בלי למלמל, "נו, באמת!" כל כמה דקות. זה מעצבן ביותר. מעבר לכך, לכל מי שחיפש את הרומן הגדול בין קיטיארה לסער, שיוביל בסופו של דבר ללידתו של פלד בהיר-להב. זה לא קורה כאן. ממש לא. הם אמנם מראים התקרבות, אבל אין את הסצינה הגדולה. אז ככה שהספר גם חוטא להמשכיות.

לסיכום, ספר מעצבן, מחריד ולא שווה את הקריאה. הוא מקבל אצלי את הציון 4 מתוך 10 בסולם צפריר. וחדשות לקוראי העברית, הספר היה צריך לצאת בהוצאת מיצוב אילו לא הייתה פושטת את הרגל. הספר תורגם כולו וגם פרק ראשון שלו צורף לספר "כליון הקסם" בסדרת מיסטארה, אבל בעקבות פשיטת הרגל, נחסכו מכם בזבוז שעות של קריאה משעממת, אז הסיום הוא מתוק ומריר בעת ובעונה אחת.